זה התחיל שלשום בשמונה בערב, כשבבוקר אחרי אמורה להיות לי הפגישה המיועדת עם הועדה הטרום ניתוחית, שאמורה לעזור לי לגבי ניתוח קיסרי, כן או לא.
זה התחיל מכאבי בטן של כמו לפני מחזור. בהתחלה קל יותר, ואחר כך התחזק. אחרי התייעצות קצרה עם החברים בוואטסאפ, החלטתי, להרים את עצמי מהספה הנוחה (אוף, כמה שאני בניתי כבר על ערב שקט) ולנסוע למוקד. השארתי את נינה בבית, תוך שאני מבטיחה לה שאני חוזרת גג תוך שעה. ומה זה חזרתי תוך שעה…
המוקד היה ריק יחסית, מה שתרם לי לתחושת האופטימיות שאוטוטו אני חוזרת הביתה. התחושה שהתבדתה, כשמהר מאד התגלו צירים קטנים במוניטור, במרווחים גדולים יחסית של 10-15 דקות.
קטנים קטנים, אבל מה צירים עכשיו? אני רק בשבוע 33…
אוקיי, עוד לא הזמן לאבד עשתונות, במיוחד כשהרופאה ב יקשה לחבר אותי לעירוי נוזלים שאמור להעביר את הצירים. ואכן, די מהר כאב הבטן עבר ואני הצלחתי לנשום לרווחה.
זה נמשך בערך עשר דקות, כי מיד איך שחיברו אותי שוב למוניטור, התברר שהצירים לא נרגעו ולא נעליים, ואולי אני לא מרגישה כאב, אבל הצירים רק התחזקו ונהיו תכופים יותר. בערך כל 5 דקות.
בנקודה הזו אני חייבת להגיד שאולי הייתי קצת בסטרס אבל בטח שעוד לא הבנתי בדיוק מה קורה. הוואטספים עם החברים הצליחו קצת למנוע ממני לחשוב לעומק על הדברים, ורק כשהרופאה אמרה לי שאני צריכה ללכת למיון ולהתאשפז כנראה, כי יש לי צירים צירים, אז התחיל ליפול לי האסימון, והדמעות התחילו לצאת החוצה.
לא דמעות של עצב. אלא של מתח, היסטריה, לחץ. והלבד הזה במוקד גם לא עזר.
עלתה לי אפילו מחשבה שאולי הקארמה הזו של – הפגישה עם הועדה לגבי ניתוח קיסרי, היא זו שעוררה את הכל, כדי כאילו למנוע ממני להחליט על קיסרי (כן, ברגעים כאלו המחשבות והחרדות מצליחות להרחיק לכת ממש).
מה שעוד תרם לי לסטרס ולדמעות היתה המחשבה על נינה המתוקה שהשארתי בבית, שהיא אולי כלבה קטנה, אבל היא עדיין בבת עיניי ובליבי, ורק לחשוב עליה מבלה את הלילה לבד, כי אני כנראה לא הולכת לחזור הביתה, בטח שלא עזר.
בכלל, מה הקטע עכשיו של האשפוז. שום דבר עוד לא מוכן לי. אני לא מוכנה לחזור עוד עם תינוק.
אז מה נסגר?
במעלית למטה, הדמעות כבר התפרצו בלי שליטה, והמזל היחיד שלי (מזל גדול) היו החברים שתמכו בוואטסאפ (וזה עוזר) ונועה שהוקפצה בלי להרים גבה למיון (כן, התחלתי ללמוד לא לנסות להתמודד עם הכל לבד).
כשראיתי את נועה התחלתי להירגע. היא מצליחה להצחיק אותי כי היא כזו נועה.
אפילו קצת השתעשענו שזה קצת מזכיר חזרה גנרלית לדבר האמיתי (בואו נקווה רק שזה באמת לא הדבר האמיתי, כי בשלב הזה אני עוד לא סגורה על כלום).
במיון (שלמזלי גם לא היה עמוס מדי) חיברו אותי שוב למוניטור וראו שהצירים אכן המשיכו להתגבר. בשלב הזה אני לא ממש מצליחה לדבר למעט מה שנועה מצליחה להוציא ממני.
ואני קצת מצליחה לא לחשוב יותר מדי על נינה והאשפוז המאיים שנמצא בדרך.
וחצי שעה אחר כך הגיעה הרופאה, שנראתה כמו ילדה בת 19, אבל לא ממש הזיז לי, כי היא היתה ממש מקסימה ומרגיעה, וזה מה שבעיקר הייתי צריכה באותו הזמן. ואם קוראים לה ד"ר אז כנראה יש מאחורי זה משהו.
בנקודה הזו אחרי שהיא נתנה לי כדורים להרגיע את הצירים (משהו עם האות פ'), היא אמרה לי שאין חשש לאשפוז, ואני אבלה את הלילה (או מה שיישאר ממנו) במיטה בבית שלי. אלמלא הגב הכואב והחוטים של המוניטור כנראה הייתי קופצת עליה משמחה.
בשלוש בבוקר, שניה לפני שהיא שחררה אותי (אחרי שהצירים נרגעו בזכות הכדורים), היא עדכנה אותי שמשבוע הבא ? שזה 34, כבר לא עוצרים צירים, ושכדאי שאקח את זה בחשבון.
ומה זה לקחתי ותוך יומיים ארגנתי את מה שדחוף לתיק לידה וללידה עצמה.
כולל ארגון החברים למי עושה מה ומי לוקח את נינה להורים שלי, ומי מגיע לבית החולים.
כי על החוויה הזו של להיות מוקפץ כשאתה לא מוכן וכלום לא מוכן, אני לא מוכנה לחזור.
לא נעים בכלל!
ולגבי הלא להיות מופתע יותר ולא להשאיר דברים לדקה ה-90, אז בבוקר אחרי, בועדה הטרום ניתוחית סגרתי תאריך לקיסרי. שבוע 39. משהו בבטן אומר לי שזה הדבר הנכון, ואם ירדו לי המים לפני או יתחילו צירים לפני, אז אולי אשקול לידה רגילה.
אולי.
כנראה שלא .