בני יהודה

יותר נכון לומר שני רחובות מרכזיים ? אצ"ל, המוכר בזכות המסעדות הפזורות בו ורחוב התקווה שבו עומד שוק הירקות ? ושבעים סמטאות צרות. שכונה קטנה בדרומה של העיר הגדולה. באותם ימים חיים בה לא פחות מעשרים וחמישה אלף תושבים. דומני שהיום יישוב המאוכלס בלמעלה מעשרים אלף מקבל מעמד של עיר. הכל מוזנח מסביב. בתים חד קומתיים רעועים ובניינים בני שתים ושלוש קומות שחלקם בסכנת קריסה. לצד השכונה, ליד וואדי מוסררה, שהפך בהמשך לוואדי איילון, עומד מגרש הכדורגל של בני יהודה, שהשבוע חוגגת 75 שנה להיווסדה.

אמא שלי נתקפת בצירים. נלקחת לבית חולים בלפור במרכז העיר. סחבק נולד ומתחיל את מסע הייסורים. בספרי הראשון, "הירח ירוק בוואדי", כתבתי כי להיות אוהד שרוף של קבוצה שמנהלת רומן עתיק עם תחתית הטבלה זה כאב לב שאין לו סוף. עד שנת 81 לא זכיתי לראות אותה קוטפת שום תואר. תמיד קינאתי באוהדי הקבוצות הגדולות שלרוב רוו נחת בשבתות. כילד השתרכתי אחרי בן דודי הבוגר לכל משחקי הקבוצה. בבית ? אז זה היה במכתש ? ובחוץ. לא מעט עונות היינו בליגה השנייה, כך שמשחקי החוץ היו בטבריה, קריית שמונה, דימונה ואשקלון. השתרכות ארוכה ומלאת מהמורות. אתה קם בשבת בבוקר בצפייה לחזור הביתה מחויך, אבל לרוב חזרת עם מפח נפש.

כן, היו רגעי חסד, היו נצחונות אבל הם היו מעטים מדי, נדירים. עם הזמן למדתי לשחרר. הפכתי לאוהד רדום. מתעורר רק כשהקבוצה מצליחה. אוהד פארש ואינטרסנט, שמגיע למגרשים רק כשהקבוצה על הגל. כך היה בעונת האליפות ההיסטורית בשנת 90. אחרי חרם של כמה שנים חזרתי למגרשים כמו רבים אחרים.

הייחוד של בני יהודה הוא בכוח ההישרדות שלה. תראו לי עוד קבוצה בארץ שמייצגת שכונה קטנה ומצליחה לתקוע יתד בליגה הבכירה כל כך הרבה שנים. שמשון תל אביב, היריבה המיתולוגית מכרם התימנים, שקועה שנים רבות בליגות המשנה. כך גם מכבי שעריים והפועל מרמורק, נציגי השכונות של העיר רחובות. הכוח הזה נובע לדעתי מהמסירות של האוהדים. הכוונה לאוהדי הקבוצה האמיתיים, כמו שאני הייתי בצעירותי. אלה שמלווים אותה לכל חור. אוכלים לעצמם את הלב ברגעי משבר אבל ממשיכים לרכוש מנויים. ממשיכים לחלום על אליפות. ממשיכים לייחל להניף את גביע המדינה. ומרחיקי הלכת חולמים גם על אירופה. מנצ'סטר באנגלייה, בני יהודה בשכונה.

אגודת בני יהודה הוציאה מתוכה לא מעט כוכבים. בעבר היו אלה אלון מזרחי, משה אייזנברג ואהוד בן טובים, שהוכתר כמלך השכונה בשנות השבעים. הכוכב הטרי ביותר שיצא מבין הסמטאות הוא אלירן עטר.

בני יהודה תמיד היתה קבוצה נאיבית. בעיקר בתקופת הניהול של האחים סולמי. העובדה הזו תסכלה אותי. המטרה שלהם היתה להישאר בליגה. זהו. לא ראו רחוק מזה, כי כל תואר עולה ביוקר. כל ניצחון הוא מתן בונוס לשחקנים. התוצאה הפופולארית ביותר בשנים שליוויתי את הקבוצה היתה אפס אפס. בית שימוש. מלכי התיקו המאופס. מאז שהקבוצה עברה לידיים אחרות יש יותר עדנה. השאיפות עלו וזה בא לידי ביטוי במיקומים הלא רעים בלא מעט עונות.

בני יהודה תישאר בלבי לנצח. שלושה נצחונות רצופים יביאו אותי חזרה למגרשים. שני הפסדים רצופים יחזירו אותי למרפסת בדירתי הצופה אל שער 13 בבלומפילד, שער האוהדים האמיתיים.

בני יהודה, מזל טוב ליום ההולדת. את כבר אישה זקנה, אבל עדיין בכושר לא רע. סחתין! סחבק מפרגן.

נבחרת החלומות הכתומה

שוער: אניימה

יורם אורנשטיין

דוד סלמן

משה עלו

אברהם לב

משה אייזנברג

משה סיני

חיים רביבו

אלון מזרחי

ניקוליי קודריצקי

אהוד בן טובים