"ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?"
"אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים
אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים
נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף"
שולי רנד
ערב התרמה להקמת מעון חדש לנשים מוכות בהרצלייה, יום שלישי ה – 26.5.15. אנרגיות מדהימות, קסם באוויר, כוח נתינה מטורף. ניצוצות של טוב לב ואנושיות חמה, גרמו לי להיזכר שיש עוד תקווה לעולם שלנו – זה שהולך ומתרוקן מערכים.
הגב' רות רזניק, כלת פרס ישראל, עומדת מול הקהל ומסבירה על המפעל המדהים שהקימה. על הקן הזה, שקולט נשמות שבורות כנף, מחבק ועוטף וחומל ונוגע בנפש פצועה. הן לא באות לעבוד, הן באות להושיט יד. אדם לאדם. מגע עדין ומבין.
והן נוגעות, הן נוגעות שם בפצעים הפתוחים, עם מערך בלתי נתפס שמסייע לנשים המגיעות ולילדיהן. אט אט, יום אחר יום, עד שתתאחה הכנף השבורה, עד שהנפש הזו – שהגיעה הרוסה ומנותצת, תוכל לנשום שוב. לעוף שוב. בנתיב חדש.
בזה אחר זה, עלו להופיע עידן עמדי, אילנית ואדם, דביר בנדק הנחה, אומנים תרמו יצירות בלי סוף ואלו נמכרו לקהל. הכיבוד נתרם. הכול בהתנדבות. הכול למען המטרה. אין רווח. הכסף הזה ייתן תקווה לעוד ועוד נשים וילדים אשר אזרו אומץ לעזוב חיים של פחד ונמלטו אל המקלט. בלי טיפה של ציניות, שטפו את הקהל גלים של תשוקה אנושית בסיסית לעזור. לחמול. להבין בלי לשפוט. כמה פשוט וכמה לא.
תארו לכם, שערו בנפשכם, לו רק יכולנו כולנו להתגייס ככה זה למען זה. אדם למען חברו, למען האחר. אמונה שמציפה ועולה על גדותיה. נשמות שמחפשות לעוף ולפזר מעשים טובים. לחייך כי גרמנו לאחר לחייך. בלי תמורה. להושיט יד, פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות. כי הלב יודע. הלב תמיד יודע.
למה לא בעצם, מה עוצר אותנו? הציניות? חוסר האמון זה בזה? האנוכיות אליה הובילו אותנו חיי היום יום? נגמרו לנו הערכים? הרחמים? הרי כולנו היינו רוצים עולם כזה עבור הילדים שלנו, לא? כמה פשוט וכמה לא.
"בסופו של יום הן אפלט אל החוף
האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף
ואז אצעק ואצטדק ואספר
איך בחושך הזה הייתי חותר
ושואל ומבקש וכוסף
אייכה"
אני מודה לכן, מנהלת המעון, הצוות ומערך המתנדבות, על הזכות שנתתן לי – להיות חלק מהערב המדהים הזה. היו ברוכות על פועלכן, על הלב הטוב שלכן, על העבודה המקודשת. על כך שאתן זוכרות שכולנו ארוגים מאותם המיתרים. כמה פשוט. וכמה לא.