את 15 השנים האחרונות, העבירו ביל נובק (76) ונורמן מק'ארתור (74) כאב ובן – כך לפחות על פי החוק. אבל ביום ראשון שעבר, בטקס מרגש ואינטימי, הם סוף סוף נישאו. זה אולי משמע כמו סיפור מעוות ומעורר חלחלה, אך למעשה זהו אחד מהסיפורים הכי מרגשים שנתקלנו בהם לאחרונה.
ב-52 השנים האחרונות מנהלים נובק ומק'ארתור זוגיות יציבה. ב-1994 הם נרשמו בניו יורק תחת הקטגוריה domestic partners (סוג של ידועים בציבור), אך אז הם עברו לפנסילבניה, שם החוק לא מכיר במעמד הזה. השניים הבינו שבלי מעמד רשמי הם לא יוכלו לקבל זכויות הניתנות לבני זוג ולמשפחה (כמו, למשל, ירושה או זכויות על החלטות רפואיות), ובעצת עורך דין הם עשו את הדבר היחידי שיכול להעניק להם את הזכויות האלו: אימוץ.
מק'ארתור סיפר ל-Yahoo כי בהתחלה הרעיון הזה נראה לו מוזר, אבל אז "בדקתי את הנושא וגיליתי שיש עוד זוגות שעושים את זה". כאמור, ב-2000 הפכו שניים באופו רשמי לאב ובן, ומאחר וההורים של שניהם כבר לא היו בין החיים, היה מדובר בהליך פשוט ומהיר. "אני הייתי הבן וביל היה האבא. הסיבה היחידה לכך היא שביל גדול ממני בשנתיים".
ביל נובק (מימין) ונורמן מק'ארתור
מסתבר שאימוץ הוא כלי שהרבה זוגות מבני אותו המין משתמשים בו על מנת להבטיח הגנה לבין הזוג השני ולעצמם. עם זאת, הוא עדיין לא מעניק את הזכויות המלאות והשוות אותן מקבלים בני זוג, מה גם שהוא לא מעניק לגטימציה לקשר הרומנטי. לכן, כשהחוקים בפנסילבניה השתנו, היה לשניים ברור כי הם מעוניינים סוף סוף למסד את הזוגיות שלהם באופן חוקי.
אבל הטלנובלה של נובק ומק'ארתור עדיין היתה רחוקה למהסתיים, משום שאז התברר להם שאימוץ הוא לא עניין שקל להשתחרר ממנו. עורך הדין הראשון שלהם אמר לשניים שאף בית משפט לא יבטל את האימוץ, אלא אם כן מישהו אחר יאמץ את מק'ארתור – ולהזכירכם מדובר בפעוט בן 74. כך נולדה עצומה שקראה לבטל את האימוץ ולאפשר לשניים להינשא.
ב-14 הגיעו השניים לבית המשפט, לחוצים וחרדים, אבל להפתעתם, אחרי שעורך דינם סיים להציג את הטיעונים, השופט חייך ואמר "אני אבטל את האימוץ בשמחה". מק'ארתור סיפר שהם הגיעו לשימוע יחד עם 30 מחבריהם "על מנת להראות שזה לא מקרה רגיל, למרות שהשופט ידע את זה. וכשהשופט אישר את הבקשה, החברים שלנו פרצו במחיאות כפיים ובבכי".
עשרה ימים אחר כך, הפכו השניים מאב ובן לזוג רשמי. החתונה היתה קטנה וצנועה, ומי שחיתן אותם היה חבר שלהם, המשמש גם ככומר בכנסיה האפסקופילית. "אני מאוד מאושר", אמר מק'ארתור. "זו הדרך היחידה שלי לתאר את זה – אושר גדול. היה שווה לחכות".