פתאום זה הגיע! ללא התראה מראש' זה היה שם תמיד ברקע אך לא התייחסתי לזה, תמיד חשבתי שכל דבר מגיע כשאנחנו בשלים לקבל אותו, מעניין אם גם הפעם זה נכון.
"אימא את חוגגת בחודש הבא יום הולדת" מלמלה לכיווני ביתי המקסימה. נכון חשבתי לעצמי, וואו חמישים! לא סתם יום הולדת המשכתי להרהר,בזמן שבישלתי במטבח לכבוד שבת.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני לא ממש אוהבת מטבח באופן כללי ולבשל בפרט, גם לא בגיל חמישים, אך כשהילדים מגיעים לסופ"ש אני עושה זאת בחדווה יתרה.
משעות הבוקר המוקדמות של ששי אני מתחילה להעמיד סירים, לטגן, לאפות ולהתעדכן תוך כדי בישול בסיפורים של הילדים מהשבוע האחרון.
כשתכננתי את המטבח בבית סידרתי לי מראש את עמדת העבודה מול הדלפק כך שכשאני מבשלת אוכל לארח במטבח את אהוביי ואספיק במקביל להכין מטעמים לשבת.
זהו סוג של התמודדות מול מטלות שאני פחות אוהבת, דואגת לתפאורה כדי להפוך אותם לחביבים יותר.
בעודי רוקחת מטעמים חשבתי לעצמי שעדיף שהיום הזה יעבור ללא ביטוי מיוחד וכמה שיותר מהר, וכך לא אתעסק בשאלות קיומיות כמו שאני נוהגת לעשות כשאני צריכה להתמודד עם מציאות מפחידה.
והנה אני מוצאת את עצמי חוגגת יובל להווסדי והרי ממש אתמול הייתי בת 24. משום מה 24 זה הגיל שנתקעתי בו בהוויה שלי, אני חושבת שלכל אחד יש גיל כזה בראש שהוא תקוע בו.
בכלל, כשהייתי צעירה יותר חשבתי לעצמי שבחמישים מזדקנים ומרגישים כבר לא רלוונטיים.
אבל מאז עברתי כל כך הרבה בחיי שנראה לי שהדרך הארוכה הכינה אותי בדיוק לרגעים האלו ובכל זאת זה היכה בי בפתאומיות והחל לערער אותי כמה ימים לפני ציון יום ההולדת.
היום הזה הגיע, בדרך כלל מקבלים בו המון ברכות וחיוכים, פעם ראשונה שחשתי בין המילים נימה של עידוד שבאה עם כל הקלישאות, "הגיל זה רק מספר", "מה שחשוב זה מה מרגישים" , "חמישים זה הארבעים החדש" ועוד.
לא חשבתי אחרת, הכל בסדר איתי, למה אתם מנחמים אותי? יש לי סיבה לדאגה ואני לא ממש מבינה מה קורה איתי?
רצתי למראה לבדוק אם נרשמו להם עוד קמטים בפנים שלי, בדקתי מקרוב, נשבעת שלא מצאתי.
המון תהיות ומחשבות לעומת זאת מצאתי ועוד איך, מי אני? מה אני? מה הספקתי לעשות? מה אני מסמנת בתור מטרה בעתיד? ובמקביל חגיגות הפתעות ודבר אחד שעליו כולם מסכימים, יום הולדת חמישים צריך לחגוג! במיוחד חמישים.
אני כהרגלי התכנסתי לי בקונכיה שלי כך אני עושה כשתשומת הלב מכוונת אלי במידה יתרה.
את תחילת החגיגות הטבעתי ביין ובפעם הראשונה בחיי השתכרתי, הייתי צריכה חמישים שנה לעבור כדי לשחרר פעם אחת עד הסוף.
מה שזכור לי מהמסיבה זה הבזקים של פרצופים אהובים וזהו, החגיגה הראשונה הסתיימה, אבל זה לא נגמר בזה,
אחריה החגיגות נמשכו שבוע שלם! כמעט בלופ, כל פעם חבורה אחרת, בקבוק יין אחר, הבזקים של פרצופים של אנשים אהובים וחוזר חלילה.
כמה ימים אחרי עוד התהלכתי עם האנג אובר ופרצוף סובל , כך שכולם היו בטוחים שאני לא אוהבת את הגיל החדש ואני רציתי רק לישון.
זהו עכשיו הכל מאחורי ועכשיו נותרו השאלות התהיות וחוסר הידיעה איך ממשיגים מכאן.
יופי של כר לצמיחה של חרדות חשבתי לעצמי בעודי דוהרת במכונית לכיוון המרכז.
כשאני מתערערת אני לוקחת את האוטו ופשוט נוסעת כדי לעשות סדר במחשבות.
אז נסעתי ועוד נסעתי, חשבתי ועוד חשבתי, בסוף הגעתי למסקנה שהגיל זה רק מספר והכל בראש שלנו וחמישים זה הארבעים החדש ובלה בלה בלה.
מהיום קלישאות זה אני, כאילו שיש לי ברירה,
ושכל הציניקנים יקפצו לי.