בימים אלו פורסם קמפיין בו אביב גפן נרתם לייצג חברת אינטרנט חדשה המגינה על ילדים מפני תכני אלימות, פורנו והטרדות מיניות באינטרנט. אין ספק שהאינטרנט והרשתות החברתיות חשפו בפני הציבור סכנות ממשיות. הבולטת מביניהן, היא גישתם הקלה להחריד של פדופילים אל ילדים וילדות. על אף הרצון הברור לשמור על ילדינו מפני תכנים ואישים מזיקים חשוב לזכור שעדיין מרבית הפגיעות המיניות בילדים מתרחשים דווקא במקומות מבטחים ועל ידי מכרים קרובים. לכן, כחברה, אנו מוכרחים לשאול האם פני המשמר הציבורי על ילדינו אכן פונות להיכן שעליהן להיות מופנות? מה אנו עושים על מנת למנוע את הפגיעה בילדים בתוך ביתם?
"שואת הילדים"- כך כינתה מאיה גאיה לב בעודה עונדת טלאי צהוב עם הכיתוב הלועזי Child את חווית ההתעללות המינית שחווים אלפי ילדים. כשמתבוננים במספרים הגבוהים ובנזק הבלתי הפיך שנגרם לילדות ולילדים, קשה לחשוב על שם תואר מדויק יותר: איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל דיווח בשנת 2010 אודות 1,045 פניות בנושא של סוגי תקיפה מינית של ילדים מתחת לגיל 12. מתוך קבוצה זו, גילוי עריות מהווה את חלקה הארי. בנוסף, נראה שילדים הם קבוצת הגיל הפגיעה ביותר שכן המספרים יורדים ככל שגיל המותקפת עולה. ואלו רק המקרים שאנו יודעים עליהם.
למי שהספיק לשכוח, או אולי העדיף להדחיק, בחודש נובמבר האחרון, מאיה גאיה הציתה מחדש את הדיון הציבורי אודות אי הטיפול וההשתקה שמבצעים רשויות החוק הישראליות כלפי מקרי תקיפה מינית של קטינים וקטינות. "כל" שהיה דרוש ממנה לתת עבור כך היה את חייה.
מעשה ההתאבדות של מאיה גאיה היה אקט מחאה פוליטי. מטרתו הייתה להפוך את הקרביים שלנו, של החברה האדישה שיצרנו. מעשה שמטרתו לגרום לנו לפקוח את עיננו ולהביט היטב סביבנו ולהפנים, שסדר המציאות הקיים חייב להשתנות.
מאבקה ביקש בראש ובראשונה נראות. היא פעלה במשך שנים להבאתו לדין של אביה אשר היא התלוננה כי אנס אותה בילדותה; היא התראיינה לכלי התקשורת בפנים חשופות; היא נאבקה ארוכות במערכת המשפטית ואף פתחה בשביתת רעב לאחר שבית המשפט קבע בשנת 2010 כי יש לסגור את התיק בעניינה שבו נתבעו אביה ואחיה באשמת ביצוע מעשים מגונים וגילוי עריות. ובכל זאת, סיפורה הצליח להישכח מעין הציבור. הסיפורים האלו פוגעים בעצב חשוף, אך אנו כבר התרגלנו לטייח את הזוועה בלומר שבסוף יהיה טוב, העבריין ייענש והסדר הטוב ישוב אל כנו. מאיה גאיה אמרה לנו: "לא". לסיפור הזה אין סוף טוב, וגרוע מכך, בעולם הזה אין צדק. יתכן שהסיום הטרגי לסיפור טרגי אף יותר, אשר מנע מצופיו את הפריווילגיה שבקתרזיס, הוא דווקא זה שהביא להתעוררות התודעתית בקרב חלקינו ולניסיון לשנות את אותו סדר מציאות אשר תחתיו ילדים קטנים הופכים לקורבנות.
"הגיע הזמן לדבר", כך סיכמה הבימאית שלי קירה את הצגת הבכורה של תיאטרון הנשים החברתי הראשון. ההצגה היא יוזמה חברתית- אמנותית- פוליטית שמטרתה לשנות את מערכת ההשתקה שמתקיימת סביב הנושא של פגיעה מינית בילדים. את ההצגה ניתן לראות כמענה למציאות שבה תיקים בפרקליטות נסגרים מ"חוסר ראיות" או "עניין לציבור", כתשובה לעולם שבו ילדות ונשים נפגעות על בסיס יומי ברחוב, בבית ובבתי המשפט. בכתיבה מקורית של המשתתפות בשילוב עם טקסטים מקוריים של מאיה עצמה- "מסמרות" היא מחווה למאיה גאיה לב ז"ל וסיפורה האישי והפוליטי.
קירה, שהיא גם מנחת קבוצת התיאטרון מספרת על המוטיבציה שמאחורי ההצגה: "היה חשוב לנו להביא את הנושאים המושתקים לבמה, דרך הסיפור של מאיה וכל הלוחמה שלה ואטימות החברה והמערכת מול זה שממש מעלה את השאלה: מה נותר לנו הנפגעות?! אן להתאבד או לקחת את החוק לידיים. לא פחדנו להגיד שמותר לנו להיות אלימות ולנקום בפוגעים שלנו אם מי שאמור להגן עלינו לא עושה זאת." תיאטרון חברתי אינו רק מתעסק בנושאים פוליטיים אלא קורא לפעולה, לשינוי תודעה אצל הצופים. "מסמרות" אינה חורגת מכלל זה, כאשר הסאב טקסט ברור- הגיע הזמן להתקוממות.
הסדנא מתקיימת כחלק מהפעילות השוטפת של המרכז הגאה בגן מאיר (תל –אביב) והיא פותחת את שעריה מחדש למטרת עשיית תיאטרון חברתי פוליטי שמטרתו לקדם נושאים מושתקים בציבור. התהליך והמפגשים שמתקיימים כחלק מהסדנא מספקים מרחב לדבר ולשתף; המימד התרפויטי הוא בלתי נמנע.
כאמור, ההצגה נכתבה בתהליך משותף מתוך הסיפורים האישים שעלו בקבוצה. העלאת המודעות אודות היקף וחומרת התופעה היא אפשרית רק באמצעות הפיכתו מנושא טאבו לשיחה שהיא לגיטימית ויומיומית. רק באמצעות דיבור, שיתוף, והפיכת התופעה לנראית, הסדר הקיים עשוי להתערער. "מסמרות" היא התגובה לשתיקה שרצחה את מאיה גאיה והיא מספקת גרסת קתרזיס חלקית לסיפור שסופו כבר אבוד.
"מסמרות"- 17.8, 18.8. תיאטרון הקובייה, המרכז הגאה בגן מאיר.