תזכרו בסדרת המופת "משמר המפרץ". חוף חולי וארוך של מיאמי ביץ', בחורות צעירות עם בגד ים קטן מדי משתזפות להן ומתבוננות בגברברים שריריים השותים בירה תוך כדי גלישה בים גלי ומסוכן, כשעל כולם שומרים המצילים של משמר המפרץ. המצילים הללו הם שחקנים-דוגמנים שעברו את כל המיונים המתאימים על מנת להפוך להיות הדמויות המוערצות על ידי הקהל הטלוויזיוני הרדוד. קהל שמזיל ריר כשהוא צופה בפמלה אנדרסון רצה על החוף, מחזיקה מצוף אדום בידה, ומנסה להתמודד בצורה מסונכרנת עם כוח הכבידה ומוסיקת הרקע של במאי הסדרה.

דמיינו לכם שאת החוף החולי של מיאמי ביץ' מחליפים מפרצים סלעיים ולגונות תכולות, הבחורות הצעירות כבר חגגו יובל לפחות והן מתבוננות בכרס השרופה של בעליהן שעולה ויורדת כשהם נוחרים במיטת השיזוף על החוף, ושני ישראלים ששילמו עשרים יורו יותר על דיל של קשרי תעופה, נחים להם משלשה ילדים וכלב על שפת הים ביוון. אין כמו מלון אימפרייל בקורפו. גן עדן של ממש. הישראלי מתבונן מסביב ורואה לפתע אחת שנראית לו מוכרת. עם מצוף אדום כזה וחולצה של מצילה. "זו לא זאת ממשמר המפרץ?" הוא שואל את אשתו. "you wish" היא אומרת לו, עסוקה בקריאת הספר שלה. "אני הולך להביא את המצוף שלי" הוא אומר לה. "קח מה שאתה רוצה" היא עונה לו, לא ממש מקשיבה, "ותביא גם קרם הגנה" היא צועקת. "הבטן שלך נשרפת", והיא בעצם מתכוונת לכרס, אבל מתביישת להגיד מילים גסות.

הלכתי להביא את המצוף שלי, כזה שמנפחים ומחברים לגוף כששוחים בים הפתוח. המצוף הזה מסמן ליאכטות או בעלי סירות ללא רישיון שיש שחיין במים. "אני יוצא לשחייה קצרה" אמרתי לאשתי. "שעה בערך. בלי נדר". התחלתי לשחות. עברתי את המפרץ של המלון, חציתי את מצופי הסימון והמשכתי במקביל לחוף. עברתי עוד מפרץ, ועוד לגונה. התבוננתי בלהקות הדגים שנעים להם בין הסלעים, במים הצלולים של הים היווני, ובסירות העוגנות להם ליד החופים הנידחים, שעליהם נמצאים המשתתפים האמיתיים של "משמר המפרץ". לא אלה שנמצאים איתנו במלון. התבוננתי בשעון שלי. עברו כבר שלושים דקות ואני עדיין לא במחצית הדרך. החלטתי להסתובב ולהגביר את קצב השחייה. לפני הסיבוב ראיתי כנסייה ממש בתוך המים. אותה כנסייה שמצולמת בכל ברושור של קורפו. "עד לכנסייה וזהו" אמרתי לעצמי.

המשכתי לשחות עוד עשר דקות. "אחלה כנסייה" אמרתי לעצמי והסתובבתי. החלטתי הפעם שלא לשחות לאורך המפרצים אלא להמשיך בקו הישר הקצר ביותר וכך לחסוך זמן יקר של הסברים ותירוצים. הקפדתי לשחות בקצב אחיד, נשימה כל שלש תנועות, ופעם בכמה תנועות להביט קדימה ולוודא שאני שומר על שחייה בקו ישר. המשכתי לשחות כחצי קילומטר. לפתע זיהיתי סירת מנוע מתקרבת. התחלתי לחשוש שהיא לא רואה אותי ואת המצוף הכתום והבוהק שלי. עצרתי. הרמתי את ידיי ונופפתי לסירה. הסירה המשיכה להתקדם אליי ונעצרה כמה מטרים לידי. על הסירה עמדה הבחורה ממשמר המפרץ. לידה עמד מישהו נוסף שלא הכרתי מהסדרה. היא התחילה לפלרטט איתי. אני זוכר את הפרק הזה. ראיתי אותו פעמיים. הפעם השנייה היתה בשידור חוזר כשהייתי חולה. "אתה ממלון אימפרייל, נכון?" היא שאלה. "כן" עניתי. "אתה יודע שאתה שוחה באזור מסוכן? עקבתי אחריך עד למפרץ השלישי, אבל אז הסתירה אותך היאכטה". "אני מצטער" אמרתי בקול שיש בו גם מן ביטחון עצמי שכזה, כמו לבחור ההוא מהסדרה. "תאלץ לעלות איתי על הסירה ולחזור עד החוף" היא אמרה. רציתי להגיד "אין שום בעיה, בשמחה" אבל אז פנה אליה הבחור הנוסף מהסדרה. הם התלחשו להם ביוונית מדוברת. זה נראה לי חשוד. הוא היה קצת יותר מדי קרוב אליה, והיא צחקה יותר מהנדרש. "סליחה" צעקתי, אבל הם המשיכו לדבר באינטימיות. "אתה יכול להמשיך לשחות לאורך המפרץ" אמר הגבר. "אל תתרחק מהחוף. אנחנו לא רוצים להפריע לך". הבנתי שהמצב חמור. אשתי תהיה מודאגת שאחזור מאוחר מהצפוי, ולפרק הזה של משמר המפרץ יהיה סיום רע. חתרתי במרץ. הברחתי את כל הדגים. בעלי הסירות לא הבינו מי המשוגע שחותר במהירות שכזו, מחובר למצוף כתום שלא נראה עוד כדוגמתו בקורפו והסביבה.

הגעתי למיטת השיזוף שלי. אשתי היתה שקועה בקריאת הספר. לא שמה לב שאיחרתי. לפתע ראיתי את המצילה שלי. עוברת בין המשתזפים כאילו מחפשת מישהו. נופפתי לה ביד, שהרי אנחנו מכרים וותיקים וברור היה לי שהיא הבינה כמה טעתה בלב ים כשהחליטה לזנוח אותי לטובת הבחור היווני. היא הגיעה אליי. פרצופה הקורן השתנה פתאום כאשר ראתה את אשתי. היא הבינה שאחרה את המועד. שיש טיימינג בחיים שאותו לא כדאי לפספס. היא הזעיפה פניה והחלה להסביר לי עד כמה אני לא בסדר ששחיתי לי כך למרחקים, וממש אין בעיה שאמשיך לשחות כל עוד אני אחתום על כמה טפסים שמשחררים את המלון מכל אחריות עליי. התבוננתי באשתי. הבנתי שעם ביטוח תאונות אישיות שלי אני לא מתעסק. אמרתי למצילה שאני לא מתכוון לחתום על שום טופס ואני אהיה זהיר יותר בפעמים הבאות ולא אצא משטח השיפוט שלה. היא חייכה, וידעתי שנתתי לה תקווה לגבי. על מנת לדכא לה כל מחשבה על גבר נשוי הזעפתי אליה את פניי. שתבין שיש טיימינג בחיים שאותו לא כדאי לפספס.

חבקתי את אשתי ואמרתי לה שלא צריך טובות מכל המצילים האלה שלא נותנים לחיות. "מה הם חושבים לעצמם, שהם משמר המפרץ?" אמרתי. מחר נשכור לנו סירת מנוע ונשוט לבד לאורך האי. כמו הסירות הללו שראיתי לאורך מסלול השחייה שלי. היא נתנה לי נשיקה, לא יודעת על הסערה, הגלים והדולפינים שיהפכו את שייט התענוגות לסיפור ראוי לפוסט הבא.

חפשו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/