"השתגעת, עלינה?", אמר שוקי, ואני חשבתי שאולי קצת הסמקתי.
המעבר במטבח היה צר. הוא היה צריך לעקוף אותי כדי להגיע למכונת הקפה, הרי לחכות שאני אצא לא הייתה לו הסבלנות. זה היה לו מאוד דחוף, הקפה שלו. הוא לא יכול היה לחכות.
שוקי נדחף מאחורי במעבר, כך שהכרס הקטנה שלו שפשפה לי את הישבן ובעוברו הוא גם הניח את שתי הידיים שלו על המותניים שלי, בדיוק בשקע המותן, כאילו ברפרןף, כלאחר יד, אבל חולצת הקיץ הדקה שלבשתי לא הצליחה להגן עלי מפני המגע שלו והרגשתי שהוא נוגע לי בגוף, בעור שלי ממש. פתאום הייתי ערומה לרגע במטבח המצחין של חברת אי.סי.אם. הגדולה והמצליחה, לפני שוקי, בחור מגודל וחינני, שכל הבחורות במשרד אוהבות להתחבק אתו וגם הוא נהנה להעביר להן יד ברוך בכל מיני מקומות, אבל לי יש רוב הזמן הרגשה שאני אמא שלו, כי כל כך חסרה לו אחת כזאת.
לי הוא נראה כל כך אבוד לפעמים ואני רואה את המאמץ שלו למצוא חן, להגיד את הדבר הנכון, את מה שצריך למי שצריך, ולפעמים אני רואה בעינייים שלו מן הבעה של רדיפה כאילו הוא רץ בדרך מפותלת אחרי הדבר הנכון הזה, והדבר הנכון בורח ממנו כל הזמן, והוא נורא-נורא מתאמץ ומזיע.
עצרתי לרגע ולא ידעתי מה להגיד לו, הוא חביב בסך הכל, שוקי, וקשה להגיד לו דברים קשים, וכנראה בכל זאת פחדתי. אני רק עשיתי מן תנועה מפותלת עם האגן וניערתי את כפות הידיים שלו מהמותן שלי, בעדינות, אבל בנחישות. עשיתי את זה בלי לחשוב כי לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לסבול את הידיים שלו על הגוף שלי, וגם אמרתי לו: "בבקשה, שוקי, לא לשים עלי ידיים… בשום מקרה."
"מה?!!" שוקי היה מזועזע, "מה קרה לך, עלינה?!? הוא אמר בחיוך, בלי כעס, לא מעלה על הדעת שגם הוא מסוגל למעשה שגוי, "טוב, בסדר", הוא אמר. "הפעם אני סולח לך, אבל רק הפעם…"