"אתה רוצה מנוע של 20 או 25 כוחות סוס?" שאלה אותי פקידת הקבלה במלון בקורפו.
"מה ההבדל במחיר?" שאלתי.
"40 יורו" היא ענתה.
"20 כוחות סוס יספיקו לקחת אותי עד קסיופי וחזרה?"
"בוודאי היא אמרה. תוך שעה אתה שם".
"אז יאללה. נלך על ה-20 כוחות סוס. אנחנו צנועים. מסתפקים במועט".

בלילה חלמתי על השייט לאורך החוף של קורפו. שרתי בחלום ? "בוא אלינו, אלינו, אלינו לים" וגם "קפטן ג'ק מפליג למרחק". פתאום התחלתי לזמזם "לאבא שלי יש סולם". "מה הקשר?" שאלתי את עצמי וחזרתי לקפטן ג'ק.
בבוקר קמתי עם מרץ בלתי רגיל. פסעתי עם אשתי לארוחת הבוקר, חש ברוח הקרירה ומזמזם שוב את "לאבא שלי יש סולם" שנתקע לי במוח ולא הרפה. התיישבנו במרפסת החיצונית. המפה התנופפה לה ברוח, אך הצלחנו באמצעות הסט השלישי של הסכו"ם לקבע אותה. התבוננו בים. הוא לא נראה רגוע כמו יום האתמול. "הים הזה לא מוצא חן בעיני" אמרה אשתי. "אני מציעה שתברר האם זה בטוח לצאת להפלגה בים כזה".
התקשרתי לקפטן. היא אמרה לי שלא צריכה להיות שום בעיה. "הים לא שטוח לגמרי אבל זה לא מונע שייט מוצלח. אם אתה פוחד אתה יכול לדחות למחר" היא אמרה.
"אנחנו מחר חוזרים לארץ" אמרתי בייאוש.
"אז תמתין שעה" היא הציעה. "הים משתנה במהירות בבוקר. אולי הוא יירגע".
התפללתי לכל האלים המקומיים שיעזרו. פניתי באופן אישי לפוסידון והסברתי לו שאין מצב שהים לא יירגע. שייתן לי לפחות כמה דקות של שקט. שאוכל לצאת. אחר כך מה שיהיה יהיה.
פעם ראשונה שתפילותיי נשאו פרי. הים נראה רגוע יותר. "יוצאים" אמרתי לאשתי, שלא האמינה ביכולות שלי לשלוט בים.

הגיעה סירת מנוע מפוארת. שמחתי. ידעתי ש- 20 כוחות סוס זה די והותר. "סירה יפה" אמרתי לסקיפר. "כן. 50 כוחות סוס?זו לא הסירה שלכם. אנחנו מפליגים לחוף דצ'יה ושם תקבלו את הסירה שלכם עם כל ההסברים המתאימים".
קיבלה אותנו בחורה נחמדה. הסבירה לנו על כל החופים הנידחים, מפרצי הטורקיז, מערות תת מימיות. "אתמול היו כאן דולפינים" היא אמרה. "אולי יהיה לכם מזל". היא התעכבה בהסברים על מעבר צר בין החוף לבין מגדלור ישן. "אל תיפנו מימין למגדלור. זה כבר אלבניה. אתם לא רוצים להגיע לאלבניה, נכון?".
הסתכלתי על אשתי. אלבניה מתקשרת אצלי אוטומטית למורדים, לאיסלאם, למלחמות. "לא נגיע לאלבניה. אל תדאגי" אמרתי.
הגענו לסירה שלנו. לא נראתה משהו. "אפשר לשדרג?" שאלתי. "מצטערים. כל השאר תפוסות כבר" ענה המדריך. עלינו לסירה והתחלנו לקבל הסברים ? איך מתניעים, שטים, עוגנים, מנקים את הפרופלור וזורקים עוגן. ממש קורס סקיפרים ברבע שעה.

יצאנו לים. תכננו לשוט ישירות לקסיופי. משם לחזור דרך כל המפרצים האבודים. המנוע היה במצב חסכוני. שטנו לנו כך, לאורך המפרצים. לפתע צעקתי. "מה קרה?" שאלה אשתי כשעיניה בורקות. "ראית דולפינים?".
"לא" השבתי. "שכחנו את המגבות במלון. יש רוח והמים קרים. אולי נקנה מגבות בקסיופי?".
המשכנו בהפלגה. שעה עברה ואין זכר לקסיופי. עברה עוד כמחצית השעה והגענו למעבר החשוב בין המגדלור הישן לבין החוף. "צריך לעבור מימין למגדלור או משמאלו?" שאלתי את אשתי. "איפה אלבניה?".
"אני חושבת שמימין" היא אמרה.
"חושבת זה לא מספיק. לא שמעת על המורדים באלבניה? זה יהיה יום המזל שלהם אם הם יתפסו שני ישראלים. אני אמתין לסירה אחרת עם דגל יוון ואעבור אחריה".

שעתיים עברו. הגענו לפאתי קסיופי. הים נפתח והגלים החלו לעלות אט אט. "עוד קצת" אמרתי לאשתי שנראתה כחולה יותר מהים. התפללתי לפוסידון. כעסתי עליו. זה נכון שביקשתי רק כמה דקות של מנוחה אבל לקלקל הפלגה באמצע? הוא כנראה נעלב ממני, הפוסידון הזה. הוא הגביה את הגלים והביא קצת עננים וגשם. הסירה התנודדה לה כקליפת אגוז באמבטיית ילדים גועשת.
"בוא נחזור לחלק הסגור של הים" ביקשה אשתי.
"אבל מה עם המגבות בקסיופי?" שאלתי. "יהיה לי קר להיכנס למים".
"אנחנו הולכים להתהפך ולהיסחף לאלבניה, ואתה חושב על מגבות?" שאלה אשתי, כשהלחץ שלה הולך וגובר.
הבנתי שאשתי הצטרפה לפוסידון, ועם שניים אני כבר לא אצליח להתמודד. עשיתי פניית פרסה, הורדתי את המצערת עד למטה, וניסיתי במלוא המהירות לחמוק מהגלים. החרטום הזדקר לו כלפי מעלה והסירה החלה להשתנק כשהירכתיים פוגעים בקצב אחיד ומקפיצים אותנו כלפי מעלה. סירה אחרת עברה אותנו באופן מהיר. התבוננתי בה. עשרים וחמישה כוחות סוס. התאמצתי להשיג אותה, להוכיח שגם עשרים זה בסדר. עליתי בטעות על השובל הגלי שלה. התנודדנו והרגשנו את הקיבה עולה ויורדת. ברחתי מהשובל ההרסני והמשכתי בקצב של עשרים כוחות סוס, מנסה להתחמק מהגלים ללא הצלחה.

לאחר רבע שעה של מאבק הגענו לאזור הרגוע.

הדופק ירד ואיתו המהירות של הסירה. לפתע אשתי צעקה. כמעט כיביתי את המנוע מתוך בהלה. "דולפינים!" היא המשיכה לשאוג. "אחריהם".
"אבל מה עם הים, המורדים האלבנים, והמגבת שלי?" שאלתי.
"לא מעניין אותי" היא אמרה מתוך אקסטזה. "קדימה!".
הפניתי את הסירה למעמקי הים, לכוון האצבע של אשתי. רדפנו אחריהם. אשתי הנווטת ואני הטייס של גרוטאה עם עשרים כוחות סוס. לפתע ראינו אותם. כעשרה דולפינים ששייטו להם בצמוד לסירה שלנו. "יש!!!" צעקה אשתי וידעתי שבכל זאת היה שווה.

חזרנו דרך המפרץ הקסום עם המערה התת מימית. אשתי נשארה על הסירה, ממשיכה לחפש עקבות של משפחת הדולפינים. אני קפצתי לקור התת מימי, כי איך אפשר לחזור לארץ בלי לצלול מתחת לסלע של המערה. שחיתי, צללתי והבטתי בצוקים המזדקרים מעל המפרץ הקסום.
חזרתי לסירה. העליתי את העוגן, והתחלתי לשוט במהירות המקסימלית, נותן לרוח החזקה לייבש את העור הברווזי שלי. התחלתי להתעטש. "אמרת משהו?" שאלה אשתי.
"היה שווה" אמרתי, וקינחתי את האף בעוצמה שמבריחה דולפינים מיוון לאלבניה במהירות של עשרים כוחות סוס לפחות.

חפשו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/