ושלא תבינו לא נכון. אני הכי מוכנה. מבחינה חומרית. אפילו חברים שלי צוחקים על כמה מאורגנת ומוכנה אני.
כל מה שצריך כבר בבית, מאורגן, מכובס. המזוודה כבר באוטו, וגם כל התיאומים של מי מגיע מבית החולים ומי מביא את נינה להורים שלי וכו', כבר בוצעו.
אז אולי הכל מוכן. ואולי גם פיץ מוכן כבר לצאת.
אבל אני? אני הכי לא מוכנה. רגשית זאת אומרת.
אבל להדחיק כבר אי אפשר כי כל סימן הכי קטן מראה לי שאני קרובה לזה יותר מתמיד.
החל מהבטן הענקית, שהתחילה לרדת, וגוררת אחריה יחס מאחרים של 'זה אוטוטו מגיע מה?'
או הכאבים החדים באגן, שגורמים לי ללכת כמו ברווזה, וזה ממשיך גם בסימנים שצצו רק בימים האחרונים, כמו נפיחות בפנים ובכפות הרגליים (מצבירת נוזלים כנראה), שלא להזכיר את ההתעוררות המחודשת של כל הסימנים שסבלתי מהם לאורך ההיריון ודווקא נראה כי נרגעו לאחרונה, כמו הבחילות והצרבות, והעייפות או הרגשי.
אז כן, עדיין אני אומרת לעצמי שאני עוד בשבוע 37, ויש עוד שבועיים לקיסרי המיועד, וכמעט שהצלחתי להדחיק את הלחץ מהלידה שמתקרבת, אבל כשהצירים תופסים אותי שוב לפני כמה ימים, בדרך הביתה, אז פתאום כל התמונות של הלידה עצמה, וה-לחזור הביתה עם בייבי משלי ? עולות לי מול העיניים, ואני מרגישה שאני מתחילה להיכנס לפאניקה.
אז אחרי שאני עושה 'חשב מסלול מחדש' לכיוון המיון באיכילוב (כי הכאבים קצת יותר חזקים מהרגיל הפעם, וגם מקרינים לגב), אני מרגישה את הלחץ הזה עולה לי לגרון, ואז אני גם מבינה כמה אני בהדחקה רצינית מהכל. ובמיוחד מזה שעוד כמה שבועות אני חוזרת עם בייבי שלי הביתה. לתמיד! וכדי להפחית את רמת הלחץ והמחשבות אני מזעיקה את אביב (למדתי לבקש עזרה..).
במיון הפנו אותי ישר למוניטור (כבר מתורגלת מפעם קודמת), שהראה שאכן יש צירים, ואחרי בדיקה של המיילדת, מסתבר שגם יש כבר סוג של מחיקה של צוואר הרחם (שזה קיצור צוואר הרחם – שקורה לפני שמתחילה פתיחה ולידה), אבל הצוואר עוד סגור, מה שאומר שעוד לא התחלתי לידה.
כשאנחנו מחכות לרופא שהלך להתייעץ עם רופאה אחרת בכירה במחלקה, אביב ואני שומעות בחורה מעבר לווילון צורחת מכאבי צירים, וזה לא ממש נותן את התחושה שבא להגיע לרגע האמת הזה של לידה (ה'בייבי בום' מקבל גם ביטוי מציאותי)
הרופא חוזר ומודיע שלאור תוצאות המוניטור שבהתחלה הראה בעיות של תנועות עובר, הוא מחליט לאשפז אותי במחלקה ללילה. וככה באחת בלילה אני נפרדת מאביב, ועולה עם הסניטר התורן למחלקה, עם לחץ עצום ורצון לחזור ועכשיו הביתה.
מה אני אגיד לכם, כנראה הלילה עושה את זה יותר שחור ממה שזה (כי בבוקר זה נראה טיפה יותר נורמלי), אבל יש דברים שלא מראים בסיור בית החולים. כמו החדרים הקטנים של המחלקה, שאת חולקת במקרה הטוב עם עוד יולדת אחת ובמקרה הרע עם עוד 3 בנות!!, או מסדרון המלווים הארוך מחוץ לחדרי הלידה, שמלא בבני משפחה שמחכים אמנם להודעה המשמחת, אבל כשאני עוברת שם (וממש בטעות התגלגלתי לשם) אז לשמוע 'איבשושי' צעקות מחלק מחדרי הלידה, שאמורים להיות אטומים לחלוטין, גורם לי קצת להתבלבל ולא לזכור שאני נמצאת במחלקת יולדות ולא במחלקה סגורה אחרת.
אז החוויה של הלילה, שבה הרגשתי כמו מחנה סגור, באמת קצת הוקלה בבוקר, באור יום (ועדיין, נראה לי שהיה שווה להשקיע קצת ולהפוך את המחלקה למשהו קצת יותר ידידותי ונעים מעוד מחלקה בבית חולים), וגם עזר לפגוש את האחיות המקסימות ממש, שהרגישו לגמרי כמו נקודת האור הכמעט יחידה במחלקה.
אבל עדיין, מאוחר יותר כשהשתחררתי, זה היה עם הקלה עצומה, ולא רק כי ידעתי שהכל בסדר עם העובר, אלא כי זה היה לצאת מהמקום הסגור הזה ולחזור הביתה.
וכולה ביליתי שם רק חצי יום, כן..?.
אני כן אגיד רק שאם יש משהו שלא עבר בבוקר, או בכלל, זו התחושה העצומה של הלבד.
לראות את הזוגות במחלקה, ובני הזוג עוזרים ותומכים, רק חידד לי עוד את העובדה שאני עושה את זה לבד. וזה רק תורם גם לרמת החרדה והפחד.
אז כן, כל החוויה הזו, לא רק שגרמה לי להפסיק להדחיק ולקלוט את העובדה שזה קרוב מתמיד, מה שהביא לרמת חרדה ופחד חדשה וגבוהה מתמיד, אלא גם איפשהו עזרה לי להעריך את הימים שנותרו עד שזה יקרה, כמו לנצל את הזמן עם נינה, כל עוד זה רק שתינו, או לבלות עם עצמי או חברים בבתי קפה (ולא שאני רווקה הוללת), כל עוד עדיין אין לי מישהו אחר שתלוי בי, או קובע לי את סדר היום. ובקיצור הבנתי כמה אני צריכה לנסות ליהנות מהימים שנשארו.
טוב, אז אני אולי הולכת יותר לבתי קפה, אבל כמו שאמרתי, רמת החרדה והלחץ עלו גם.
וזה כבר ממש לא לחץ מהניתוח עצמו או הלידה, או השהות במחלקה (שכבר קיבלתי אליה הכנה מזורזת משהו). זה השינוי עצמו.
שנמצא לי מוך הפרצוף וגורם לי להבין שהחיים שלי אשכרה ואוטוטו הולכים להשתנות ומהקצה אל הקצה.
וכשזה עומד לי ככה מול הפרצוף, וקרוב מתמיד, כל החרדות האמיתיות מתחילות לעלות.
שאולי אני לא אהיה אמא טובה מספיק. שאולי אני לא אצליח להתמודד ולתת לבייבי שלי את מה שהוא צריך ויותר. ומה אני אעשה ואיך אני אתמודד כאמא חד הורית כשהוא יהיה חולה או יצטרך אותי מעבר.
ואני בכלל מסוגלת?????
ובאינסטינקט, בא לי שוב לברוח ולהדחיק, אבל אני כבר לא יכולה, כי זה באמת יכול לקרות כל רגע.
אז שניה לפני שזה באמת באמת קורה, אני חייבת להודות בפניכם, וגם בפניי.
אני אולי נראית חזקה, ואני נשמעת אולי קולית למי שמכיר אותי,
ואולי נשמעתי ככה גם למי שלא מכיר אותי אישית,
אבל האמת לאמיתה היא,
שאני רועדת בפנים.
ואין לי שמץ של מושג איך אני הולכת לעשות את זה.
הימים. הלילות. הכל.
אני אשכרה מ ש ק ש ק ת.
וככה זה מרגיש לי גם בבטן – #@$%^&#@%#$@^$
אני רק אומרת.
ונקווה לטוב. לחץץץץץץ.