?שלום מלאכית שלי?, כך היא עונה לשיחת הטלפון שלי. קולה המוכר לאוזני ,הנעים והמלטף, שבשנים אלו רגוע ורך מאי פעם מציף את ליבי בעצמה בכל האהבה הענקית שיש לי לאשה המדהימה, החזקה והחכמה ובגעגוע צורב, למי שהייתה לא רק אמא שלי, אלא גם החברה הכי טובה, האוניברסיטה של החיים שלי, אשת סודי, כותל הדמעות, כיפת המגן והיום – היא התינוקת שלי.
כן, אמא שלי דמנטית. אני אומרת את המילה ומסרבת להאמין.
כבר כמעט שנתיים עומד לי גוש בגרון, אבן כבדה מונחת לי על החזה והעצב המקונן לופת את הקרביים.
כמו שוטר תנועה, אני מנווטת בין הקולות הסותרים המשוחחים כל העת בראשי:
רק שלא יהיה יותר גרוע – אבל את הרי יודעת שיהיה יותר גרוע … תהני מהטוב, תשמחי שיש לך אותה, העיקר שהיא לא סובלת …היא נהנית כל כך מאוכל, מתענגת על הטעמים – אבל היא חסרת אונים …
אין לה טענות, יש לה אופי טוב היא בשלמות עם עצמה …
הקולות לא מובילים לשום מקום. לא מקלים על הכאב החודר, לא מרצים את הגעגוע הנשכני, לא מרגיעים את הצער המציף.
? איזה יום היום?? היא שואלת אותי . יום ראשון אמא. ?מה קורה?? הכל בסדר אמא
איזה יום היום?? יום ראשון אמא .?מה קורה?? הכל בסדר אמא .?איזה יום היום?? יום ראשון אמא …..
אמא. אמא שלי, איפה את?!? אני מתבוננת באשה שעוטה את גופך, שלובשת את בגדייך, אבל אני מתקשה לזהות את מי שהייתה פעם אמא שלי. מי שהמבט בזוית עינה הקפיץ אותי יותר מאלף פקודות. מי שמגע ידה ריפא כל כאב, מי שממנגינת קולה ידעתי אם השמש זורחת בליבה או שמתחוללת בו סערה.
אשה שהאנרגיות שלה הפכו עולמות, לחמו מלחמות צדק, חינכו דורות של ילדים, אשה שהסקרנות שלה בלעה כל ספר, צפתה בכל סרט. אשה שהיכולת האין סופית שלה להתפעל מיופיו של העולם – מעלה צומח, מגוזל שבקע מביצה ומהשקיעות שהקפידה לראות כל בין ערביים בטיילת של תל אביב, עד שהשמש נשקה לאופק ונעלמה בים.
כל אלו פרחו כלא היו מהגוף שהזקנה קפצה עליו כהרף עין, אוחזת בו בציפורניה האכזריות, ופינו את מקומן לחומר הלבן שממלא את המח. נכנעו לגוף שמבקש לשכב ולנוח שעות רבות ביום, כאילו דורש להשלים את שעות המנוחה שחסרו לו בשמונים שנות פעילות אינטנסיבית.
כן אמא אהובה. כמה בנאלי. אמא מגדלת כמה ילדים. כמה ילדים כל כך מתאמצים כדי לטפל באמא אחת.