אני מודה שיש לי נטייה לספוג לתוכי אירועים כאלה, שמציבים סימן שאלה על בטחון הקיום שלנו. בימי מלחמת המפרץ לא אכלתי, באירועי 11 בספטמבר הסתובבתי עם רעד פנימי בלתי פוסק ודמיינתי את האסלאם הקיצוני משתלט על העולם ובזמן מלחמת לבנון השנייה הנדסתי כל הזמן במחשבתי איך אני אוספת את הילדים (היו אז רק 2) למקום בטוח בתוך 3 שניות על אף שלא היה איום ממשי על גבעת שמואל.
השריפה בכרמל אמנם לא הטריפה אותי עד כדי כך שאדמיין להבות בפאתי גוש דן, אבל בהחלט הוסיפה על החרדות שלי תהייה לגבי המציאות הישראלית שאליה אני מגדלת את ילדיי.
רק בחג סכות האחרון היינו בכרמל פעמיים: פעם אחת בצימרים עם משפחתי המורחבת בעספייה, וכעבור כמה ימים בקמפינג עם חברים, בין עצי אורן שאני לא רוצה לחשוב איך הם נראים עכשיו.
בימי השריפה נמנעתי מלספר עליה לילדים. אנחנו לא מקשיבים לחדשות בבית כך שלילדים אין דרך לדעת מה קורה אם לא נספר להם. כשהם נכנסים לאינטרנט הם מיד פותחים אתרי משחקים ומכיוון שהימים היו ימי חופשה מביה"ס, לא היה מבוגר אחראי שיספר להם עליה. בסופו של דבר, לאחר שה"סופר טנקר" גמר את הסיפור, הושבתי את הגדולים לידי וספרתי להם. הם שאלו שאלות, התעניינו בבעלי החיים ב"חי בר" בו בקרו ושמחו על שהם ניצלו ו… זהו.
לאחר מעשה שוחחתי עם עצמי ותהיתי מדוע בעצם נמנעתי מלספר להם. אין ספק שזכותם לדעת וחובתי להוות צינור לעולם, ובכל זאת פחדתי מכך.
פחדתי לצער אותם. פחדתי כי אני לא רוצה שהם ידעו שהחיים מסוכנים.
פחדתי כי הסבטקסט הוא שהמדינה שאליה אני מגדלת אותם מזניחה את כולנו.
בעיקר אני מפחדת ממה שיקרה באסון הבא ? טילים, רעידת אדמה, חוסר במים…
החיים עם אש. אני נזכרת בתוכנית "היה היה". באחד הפרקים הראשונים מתואר השימוש שעושה האדם הקדמון באש אחרי שגילה אותה. אני מנסה לדמיין כמה זה בטח היה מפחיד ומסקרן, והשימוש שעשה מאז האדם באש כל כך גדול שאי אפשר לתאר את החיים בלעדיה. ב"ספר הג'ונגל" האש מהווה גורם חשוב. בתחילה הקופים חוטפים את מוגלי, גור האדם, כי לואי מלכם רוצה ללמוד איך מפיקים אש ורק האדם יכול ללמד אותו. הבנת האש על ידי האדם היא גם מה שעוזרת למוגלי לגבור על שירחאן הטיגריס, שמפחד רק מאש. מקסים איך האדם גילה את האש, משתמש בה לצרכיו ואפילו יודע לצלם שריפות ענק בצילומי לווין. התמונות שפורסמו מהחלל ובהן רואים את השריפה בכרמל ממש ריתקו אותי. הניגוד בין היכולת הטכנולוגית הגבוהה שאליה הגיעו בני אדם, לבין ההתמודדות מול האש על פני האדמה, ממש מדהים. אולי כאן חי זן נחות במיוחד של בני אדם, אני באמת לא יודעת. העובדה היא שהאש עשתה ככל העולה על דעתה במשך כמה ימים.
קשה לי עם המתח הזה שבין חשיפה לעולם לבין היסגרות מפניו. גם בהקשר האישי ועוד יותר כאמא. הפתרון אינו חד משמעי. התכווץ לי הלב מעצב וחשש כשהאמצעי שאל אותי כשהיה בן חמש או פחות: "מה יקרה אם גם אותי יחטפו כמו את גלעד שליט?" ברגעים כאלה מתחשק לי לנסוע איתם עם הדרכונים האירופיים שלהם למקום אחר. אבא שלי אמר לי לפני כמה ימים "אין לנו ארץ אחרת". אולי הוא צודק אבל קשה לי מאוד. ואני יודעת שגם בכל מקום אחר יהיה קשה.
אני פשוט רוצה לנסוע לגן-עדן ולגור שם.
הערת אגב ? תקלה טכנית מנעה ממני לענות לחלק מהמגיבות בפוסט הקודם. סליחה, תדענה שקראתי ואני מודה על התגובה.
________________________________________________________________________________________
עדי שטרסמן , מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות
www.metaplim.co.il/adi-strasman