התחושה כאן היא סופר סוריאליסטית.
אנחנו יושבות בחדר המתנה. חלק ממחלקת היולדות. בחדר יש כורסאות טלויזיה כאלו שנפתחות למקום לרגליים, וכל אחת מאיתנו צמודה לעירוי נוזלים משלה. אנחנו בצום.
התחלתי את היום בחדר ההמתנה בצהריים אחרי סטים של בדיקות מהבוקר.
כשהגעתי- ה'משמרת' הראשונה של הניתוחים כבר סיימה, ולאו לאט התווספו עוד בנות לחדר.
אני מדחיקה. לא קולטת. וגם התמונה הסוריאליסטית הזו לא עוזרת לי להפנים את העובדה שאוטוטו יוצא ממני תינוקי קטן.
התחושה בחדר באמת מוזרה. ונעימה כאחד.
כל אחת כאן הגיעה עם מלווה או שניים, ובהתחלה כל אחת היא לעצמה.
אבל לאט לאט, איך שהזמן עובר, אנחנו נפתחות ומתחילות לדבר. ונוצרת מעין אחוות קיסריות, אנחנו קוראות לזה.
שתיים כאן עם עוברים הפוכים. לידה ראשונה.
שתיים כאן עם תאומים (אחת ממש לא נראית..).
שתיהן כבר לידה שנייה.
אחת היא חד הורית כמוני. איתה הכי התחברתי. מן הסתם….
הלחץ שכל אחת מאיתנו כנראה מנסה להסתיר, והעייפות והמותשות מהצום שכבר מתארך, מתפוגגים בשיחה, והכל נהיה כבר יותר נעים.
אנחנו מעבירות חוויות מההיריון ומאחלות בהצלחה ולידה קלה לכל מי שבאים לקחת אותה.
מדי פעם אנחנו מנסות לעשות גיחה לשירותים.
ומנסות, כי מסתבר שלהכנס לחדרון שירותים קטנטן (היחיד בלובי מחלקת היולות) עם עמוד עירוי, זו משימה לא פשוטה בכלל, שמחייבת אלתור ויצירתיות מה.
הזמן זז. כבר ארבע וחצי.
שתי ההריוניות הראשונות הלכו כבר ממזמן.
שתי התאומים נקראו ביחד לפני שעה.
בחישוב קל, החד הורית השנייה ואני, מחשבות שאוטוטו יקראו גם לנו.
אני מדחיקה.
לא קולטת.
לא קולטת!
שוב שירותים. בדרך אני מנסה להפנים שעוד מעט יוצא ממני זה שבועט בי מבפנים.
וקצת נתפסת חרדה מהחייזרון הזה, שרק ייצא בריא ויפה (נו החרדות גואות בשלב הזה).
הםחד תפס אותי בשנייה האחרונה. אחוזת חרדה ממש.
מזל שנועה פה.
'גילי גפן??'
'כן!' אני מתייצבת.
לוקחים אותי. היסטריה קלה.
נתראה בצד השני.
המסע הארוך מגיע לסיום. ומתחיל מסע חדש אחר לגמרי.
מ ט ו ר ף!