אלרגיה לסחנה

גם יש לי חברים שמאלנים. הפעם הם תכננו יום של כיף בשמורת הסחנה ובחרו דווקא ביום ששי של הרמדאן כהזדהות עם הציבור המוסלמי. "זו הזדמנות של פעם בשנה להגיע לשמורת הטבע הכי יפה בארץ" הם אמרו. "בתאריך הזה המקום יהיה חצי ריק. תפסיד אם לא תגיע".
התלבטתי והתלבטתי. הסחנה אינו נמצא אצלי ברשימת אתרי ארץ ישראל היפה, ובדיוק באותו סופשבוע שכנעתי את כל מפונקי המשפחה שהגיע הזמן לסופ"ש של אוהלים.

יום ששי לפנות בוקר. קמתי כשזרמי מרץ משוטטים להם בגופי, דוחפים את רגליי וידיי באופן לא מבוקר, מלאי אנרגיה לעתיד לבוא. בזווית העין ראיתי את אשתי שוכבת בסלון. עיניה טרוטות מחוסר שינה. "כרגיל לא שמעת שום דבר. לקטנה יש חום. אנחנו נשארות בבית. צא עם הגדולים".
"אולי אשאר איתך בבית? " שאלתי כמחווה אחרונה של אצילות מזערית שנחתה עלי כאילו משום מקום.
"ותפסיד את חווית הסחנה שעליה אתה מדבר כבר חודשיים? שבוע הבא כבר נגמר חודש הרמדאן. אין ברירה. סע. "

העמסתי את המזרנים החדשים שקניתי לכבוד המאורע, יחד עם שקי השינה האוהל, האוכל וכל שאר הדברים שלא שכחתי. צעקתי על הילדים שימהרו "הסחנה לא מחכה לנו!" והפעלתי את הוייז. "רק שעה ורבע מהרצליה לסחנה. מי היה מאמין" קראתי לעבר אשתי בשמחה, מנסה להוציא ממנה שביב של קנאה ללא הצלחה.

מצב רוח טוב שכזה לא נראה ברחבי המכונית הקטנה שלי מזה זמן רב. הסברתי לילדים שאם הייתי יודע שלהגיע לסחנה זה רק שעה ורבע היינו נוסעים כל שבוע, או לפחות כל שנה, ועצם העובדה שלא ידענו שגן העדן כל כך קרוב מנע מאיתנו עונג צרוף בשנים שעברו, ואני ? אני כבר זקן, ולהם, לילדים, יש הזדמנות לנצל את הסחנה שלנו, גן עדן של מים במרכזה של מדינה מדברית. בעודי ממשיך ומסביר לילדים על ההזדמנות שנפלה בחלקם, הם קטעו אותי ואמרו "אבא, אתה חופר".
רציתי לענות להם אך בדיוק בחוסר טקט משווע קטעה אותנו הקריינית האדיבה של הוויז שהודיעה בעדינות האופיינית שחל עיכוב בדרך של חמש עשרה דקות. "לא נורא!" אמרתי לילדים. "אני חותם על שעה וחצי לסחנה לכל החיים!".

המשכנו בדרכנו. יצאנו שלשה אך בפועל היינו ארבעה. אבא אנרגטי שמתחיל להתעייף, שני ילדים המטיבים לחפור, ונערה, ספק אישה, וויזית ווירטואלית, שמוסיפה לנו כל רבע שעה עוד רבע שעה בקול מתחנחן. הילדים הפכו רעבים. האבא הפך לעצבני. רק הוויזית נשארה אופטימית.

כעבור שעתיים וחצי הגענו לפאתי הפקק של הסחנה. פקק שכזה נראה לאחרונה רק ביום הראשון של השלג באתר החרמון. החלטנו לבצע התייעצות דחופה, וברב של שלשה נגד אחת (הוויזית התעקשה שעוד רבע שעה נגיע ליעדנו)  החלטנו לוותר על גן העדן ולהיכנס למסלול הרטוב של נחל קיבוצים. פנינו ימינה ועקפנו את טור המכוניות כאשר הילדים צועקים בעברית "אההה??" ומוציאים לשון לכל הילדים במכוניות העומדות. ראיתי את הילדים במראה, רציתי להצטרף אליהם, אך נזכרתי במורה ציפורה שהסבירה לי ולכל הילדים בכתה א' שלא צוחקים על ילד שמחליק על בננה. "ילדים!" אמרתי. "ככה לא מתנהגים. עוד ירדפו אחרינו עם לום. זו התנהגות מסוכנת ולא אחראית".

החנינו את המכונית בחנייה האחורית של הסחנה וצעדנו לעבר הכניסה לנחל הקיבוצים, עוברים בדרך צידניות, מחצלות ושימשיות שעושות דרכן לכיבוש פיסת דשא בסחנה. כבר בתחילת המסלול מצאתי את עצמי מנפח מזרן ועוד אינסטרומנט דמוי אבוב ומיד לאחר מכן דוחף שני ילדים השוכבים להנאתם במים ומעיזים להתלונן שזה קצת משעמם לשכב ולא לעשות שום דבר. "חכו למגלשה בצינור" אמרתי להם. "משעמם שם לא יהיה".

מאה מטרים לפני המגלשה החלה הבת להתלונן על גירודים ויתושים. "אין יתושים כאן" אמרתי לה. "כולם עכשיו בסחנה".
"אבל אבא, מגרד לי" היא מחתה, אך אני רגיל לתלונות שלה על היתושים הוירטואליים בקיץ, שקיימים רק בדמיון של אלו שהופכים את המטרד העלוב הזה לתופעה הורסת חיים.
"ילדים!" עודדתי אותם בצהלה, "אתם מוזמנים למגללללשה!".
"ומה איתך אבא?" הם שאלו.
"אני ממתין לכם בסופה. זה לא מתקן לאבאים" עניתי.
הילדים היו באקסטזה. עלו אל מעבר לסוללת העפר, נכנסו לצינור המים התת קרקעי הלוך ושוב, הלוך ושוב. "אבא ? זו המגלשה הכי טובה ביקום" הם אמרו.

אחרי מספר סיבובים ניגשה אליי בתי ואמרה כשדמעות נקוות בעיניה "אבא. ממש מגרד לי".
"תראי לי איפה" בקשתי ממנה. היא הראתה לה יד מלאה בנקודות אדומות ושלפוחיות. כמעט קיבלתי שבץ לב. "ילדים!!! החוצה!!!".

כל גופה של בתי היה מלא בתפרחת אדומה. על המרפק התנוססה לה שלפוחית מנופחת. "קדימה למכונית, שאגתי". אט אט החלה התפרחת להעלם. הגענו למכונית. מסביבה שוטטו במעגלים עשרות מכוניות שחיפשו חנייה לסחנה. כל מכונית שלחה נציג רגלי שמנסה לאתר מקום פנוי. "אתם יוצאים?" תפס אותנו אחד.
"בורחים מכאן" עניתי.

"נאכל את השניצלים במקום שקט. יש כאן מעיין קרוב. עין מבוע" אמרתי לילדים.
הגענו לבריכה מקסימה. כמות אנשים סבירה. כמות מנגלים נמוכה מהתקן של המשרד לאיכות הסביבה. הבן קפץ למים. הבת לא יכלה להתמודד עם הפיתוי, ולאחר שהתפרחת נעלמה, נעלמה גם היא בתוך המים הקרירים. לאחר חצי שעה של משחקי מים היא הראתה לי שוב את היד, והבטן והגב. התפרחת חזרה. השלפוחית התנוססה לה שוב על המרפק.
"אין יותר מים היום" אמרתי לה. "את כנראה אלרגית למעיינות של הסחנה".

"רוצים בכל זאת לישון באוהלים?" שאלתי את הילדים בדרך למכונית.
"לא!!!" הם ענו בהחלטיות. "הביתה."
נכנסנו למכונית. שמתי וויז. "רק שעה ורבע!" אמרתי לילדים בשמחה אופטימית. הם כבר נרדמו להם מאחור.

וקצת מידע פרקטי ? יש הטוענים שהסחנה הינו מקום מדהים שניתן ליהנות ממנו באמצע השבוע, מומלץ עדיין בחודש צום הרמדאן. התמונה בתחילת הבלוג הינה אמיתית מלפני שבוע (תחילת יולי 2015). נחל הקיבוצים נהדר וכייפי. אורכו כשני קילומטרים במים ודורש שחייה. הוא נמצא היום במתחם מוסדר הנקרא "פארק המעיינות" שמאפשר גם שכירת רכבים חשמליים או אופניים לטובת סיור בשבילי השמורה לאורך הנחלים, ומאפשר ביקור במעיינות השונים. עין מבוע הינו מקום מקסים. מימיו יותר קרירים מהסחנה אך בניגוד לבן דודו אינו סובל מצפיפות בלתי נסבלת.

בקרו אותי בבלוג – http://diditells.WordPress.com/