לוקחים אותי לחדר הניתוח. ההדחקה והלחץ עולים שלב, אם חשבתי שזה לא אפשרי.
האח קובי מגיע ומצליח להצחיק אותי ולשחרר את המתח. הוא מקסים ואני מודה לאלהים שיש כזה מישהו עכשיו כאן.
אחרי שאני מצליחה למלמל שקר לי, הוא דואג להביא לי עוד שמיכה.
הוא מכניס אותי לחדר הניתוח. בדרך עוברת ליד חדר נוסף שהרגע סיימו בו ניתוח דומה.
שנייה לפני שהדלתות של החדר נסגרות אני מצליחה לקלוט תזכורת למה שאני הולכת לעבור. ניתוח.
ההדחקה עולה עוד שלב. רמת הלחץ מטורפת ביג טיים.
נועה עוד מחכה בחוץ. היא כנראה תכנס רק לניתוח עצמו.
העיקר שקובי איתי. הוא דואג לשים עליי חבילת סדינים ירוקה חמה שעושה לי טוב,
וגם לא שוכח לשעשע אותי כשהמרדים מחבר אותי לאפידורל.
קצת שורף. לא נורא. אני צוחקת תחת אפיפות מסויימת שאני לא באמת קולטת כלום.
הרגליים מרגישות רדומות אבל אני עדיין מרגישה אותן. וגם את הבטן.
אני אומרת לכולם שזה מרגיש מדגדג שנוגעים לי בבטן (אני קצת בהיסטריה שאני אתחיל לצחוק באמצע הניתוח כי זה מדגדג).
מרגיעים אותי שעוד מעט זה גם יעבור.
משכיבים אותי, וקושרים לי את הידיים (זה נשמע הרבה יותר גרוע ממה שזה. בסה"כ דואגים שלא אזוז יותר מדי).
קובי דואג לחייך אליי ולדבר כל הזמן, ובדיעבד אני מבינה שהוא זה שהפך את כל החוויה לפשוט נעימה.
נראה לי שעברה רבע שעה. אבל מי אני שאדע משהו בנקודה הזו
נועה נכנסת. יווו.
בשיא ההדחקה והלחץ וממש לא קולטת מה קורה.
ביננו לבין הניתוח יש סדין ירוק מתחת לראש שלי.
מרגישה קצת לחיצות בבטן.
ושתי דקות אחר כך אני שומעת בכי. של תינוק.
מה???? כבר???? זהו???
האחות או המיילדת שמה לי את הקטן הצרחן לידי, ומשחררת יד אחת שאוכל להחזיק אותו.
לא אכפת לי הלבן הזה שעוטף את הגוף שלו. או שהוא בוכה.
הוא כזה פצפון. מהממם.
אני מתרגשת ומרגישה את האדרנלין שמציף אותי.
האסימון מתחיל ליפול.
כך גם המיגרנה מתחילה לתפוס אותי פתאום.
אחר כך בחדר ההתאוששות, כשאני שואלת את עצמי מתי אני ארגיש שוב את פלג הגוף התחתון שלי שכרגע מרגיש משותק, אני מתחילה לעכל לאט לאט את העובדה שברגעים האחרונים הפכתי לאימא.
וואווווו.
ומזל ותודה לנועה שדאגה לצלם מחדר הניתוח את הרגע הכי מרגש בחיי (תמונה אמיתית)