פיץ שלי נולד. כן, כן!!
ביום חמישי בשעה 17:34.
ככה רשום על הכרטיס בעגלה שלו.
במשקל 3.795.
אחרי כמה ימים הוא עדיין פיץ בשבילי.
מכל השמות שהיו לי בראש בכל ההיריון, נשארתי עם שניים שאני ממש מתלבטת ביניהם. אורי (במלעיל או במלרע) או עומר.
יום אחד הוא אורי במלעיל, אבל היום בבוקר הוא כבר היה עומר.
אז בינתיים הוא פיץ. עד שאהיה חייבת להחליט.
בשלב הזה הכי נכון לתאר את ההרגשה שלי כ'המומה' ו'הלומה'.
יש בי המון אמפתיה ליצור הקטנטן וחסר האונים הזה שנמצא בחצי אקווריום על גלגלים, ואולי אפילו תחילתה של אהבה, אבל אני עדיין לא באמת קולטת. גם לא אחרי שלושה ימים.
מה שאני מסוגלת לעכל כרגע זה בעיקר תיאורים טכניים.
מה היה בניתוח. איך היה לי. איך זה אחרי. ומה אני צריכה לעשות.
אני לא מצליחה לתרגם למילים את ההצפה הרגשית שיש לי בבטן,
אז אני פשוט זורמת עם מה שקורה סביבי, ולא מפסיקה לבהות בערגה בפיץ הקטנטן, שנראה כל כך שליו לו באמבטיה השקופה.
הוא ממש קטנצ'יק, למרות שכולם אומרים כמה 'הוא נולד גדול'.
אז אולי 3.795 נחשב ענק או גדול לכולם. אבל בעיניי הוא פצפון, ואני עדיין לא מאמינה שאני מעיזה להחזיק אותו בידיים.
לא ממש נעים לי כאן במחלקת יולדות. בלשון המעטה.
קיבלתי חדר של שניים, שמאתמול השתנתה זמנית ההגדרה שלו לחדר לשלוש (ואת זה 'שוכחים' להראות בסיור)…
המיטה (שמסתבר שלרדת ממנה ולעלות אליה זו משימה לא פשוטה בכלל, במיוחד עם כאבי הגב והתפרים) תופסת כמעט 80 אחוז מהשטח שיש לי, שלא לדבר על מקלחת של מטר על מטר, שכדי להצליח לזוז בה, נדרשים כישורי אלתור מיוחדים..
ואם הקלסטרופוביה הבסיסית הזו לא מספיקה, אז תוסיפו לזה את השכנה שלי מאתמול שהחליטה להביא לסוף השבוע את כל המשפחה, ולדחוס אותם בשטח שלה, מבעד לווילון (וזה לא באמת עובד), כולל ילד בן 7, שכמה שהוא אולי חמוד ביום יום, אז עכשיו הוא מצליח להטריף אותי עם הריצות שלו במסדרון והצעקות ל'אמא אמא אני רוצה מקדונלד'.
לא עוזרת גם העובדה שכמעט לכל מקום שאני מסתכלת, אני רואה רק זוגות זוגות עם אמבטיות שקופות, ורק אני לבד. עם פיץ.
המושג בדידות מתחיל לקבל כאן משמעות אחרת, מפחידה קצת.
מזל שהחברים המהממים שלי לא משאירים אותי הרבה זמן לבד, ו'מתקיפים' אותי במלא ביקורים עם המון המון אהבה.
וכמובן פיץ, שהופך גם את כל השאר לשטויות.
אני מתאהבת. מאוהבת. ובכל רגע שעובר, אני מרגישה שאני אפילו אוהבת יותר מקודם.
ואני רק יודעת שכמה שאני אוהבת עכשיו, אז כשהוא יתחיל להגיב ולחייך ולדבר, האהבה הזו אפילו תתעצם. אני לא מצליחה לתאר לאיזו עוצמת אהבה אני יכולה להגיע.
כי גם עכשיו זה המון.
כששעות הביקורים עוברות ואני רוצה לברוח קצת מתחושת הלבד מול הזוגות שעוברים מולי, אני הולכת עם פיץ לחדר ההנקה בתינוקייה. שם רק לנשים מותר להיכנס, ואני כבר לא מרגישה חריגה.
איכשהו ההנקה זרמה אצלי, וגורמת לי להתחבר אפילו יותר לפיץ, בשעות השקטות האלו.
אני מאוהבת. ויחד עם ההלימות שבתוכי, משהו בי גורם לי להרגיש הכי רגועה שאני זוכרת את עצמי אי פעם.
מסע שלם של להביא ילד הסתיים.
מסע חדש שלי, של אימא, מתחיל.