תמיד הייתי בדעה שכל הורה, כל עוד הוא הורה טוב, נותן חיבוק חם, נותן לילד אוכל בצלחת, בגדים על הגב וגג מעל הראש- זכותו לחנך את ילדיו כמו שהוא רואה לנכון.
כשהפכתי לאמא בעצמי, הבנתי כמה זה חשוב לתת חופש להורים לגדל את הילדים שלהם.
אמא שלי גידלה אותי די בפשטות, אף פעם לא באמת הרגשתי שחסר, לימדו אותי לפצות על המחסור בחפץ בערכים, הבנה (שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה). זה נתן לי שקט בתוכי שגדלתי איתו. מצד אחד השקט הזה הוא האוויר שאני נושמת אבל מצד שני, קשה לי להבין לפעמים את המרדף הבלתי פוסק הזה של החברה שלנו.
הבת של ניקול ריידמן. החינוך שלה מטריד אותי. אני לגמרי מרגישה שאני מתחסדת. ברור. לא צריך לרדוף אחרי עם לפיד של אש.
משהו מרגיש לי לא נכון. אני מגדלת את ילדי רק בדרך שאני מכירה. לא מכירה דרך אחרת ופתאום מתחילה לחשוב שאולי אני טועה.
אולי אני חייבת לבחור את המאבקים שלי ואולי המאבק הזה נועד לכשלון?
אין לי בעיה שיקראו לי מתחסדת ומה לא. אני יודעת את האמת שלי אבל האם זה פייר לתת לילד את כל "התסביכים" שלי שרק יקשו עליהם בעולם המודרני שלא עוצר לרגע?
לא יודעת.
סתם תוהה בקול רם