כולם אומרים לך שיש לך כתר על הראש ואת מלכה. אבל הממלכה היחידה שלך היא ממלכת הכלים והכביסה, שם את שולטת עם השיער שסוף סוף פזור, כמו נזר המעטר את הראש.
ותמיד, תמיד זה מחליק. עם סיכות ועם סרט. מעצבן ודוקר, וגורם לך לזרוק אותו לפינה ברגע שמגיעים סוף סוף הביתה. או לא לצאת מהבית בכלל. רק כדי לא להיות חלק מהעול הזה.
הדברים שאף אחת לא מספרת לך לא ימלאו ספר שלם. אפילו לא כמה עמודים. כי איך אפשר לתרגם למילים את חוסר האונים בריב תוך כדי נידה, אפילו חיבוק את לא יכולה לקבל. כשלוקחים לך את היכולת להרגיש מוגנת ובטוחה. כשמה שהיה לפני דקה מותר ורצוי הפך לאסור ושוב למותר.
איך אפשר להסביר לאדם הרחוק ממך מיליון שנות אור את הצורך הנואש שלך לפעמים לנשק אותו, לא צורך מיני אלא רק כדי להיות בטוחה שהוא אוהב אותך. איך תסבירי את התסכול שעולה בך כשהוא דוחה את זה.
אף אחת גם לא מספרת לך על הרגעים בהם את מרגישה כאילו את נחנקת ואין לך אוויר, ובא לך לרוץ הכי רחוק מכל מה שרק אפשר. ועל הדקות שבהן את צריכה להיות בשקט שלך, להתעטף בעצבות כמו שמיכה ישנה. כי רק ככה את יודעת לעבור את זה. עם צלחת מלאה פופקורן וסדרות מטופשות בטלוויזיה.
איך תסבירי לו שלפעמים את אוכלת ואוכלת, רק כדי לא להרגיש את הלב נאכל מבפנים, פועם שורף כל כך חזק שהכאב מעלה דמעות שאף אחד חוץ ממך לא רואה.
איך מתמודדים עם ריב ענקי, כמו פיל בתוך החדר, והשתיקה שלך והשתיקה שלו הם מה שגורם לו לגדול.
אף פעם לא ידעת ששקט לפעמים כואב כל כך
אלו הדברים שאף אחת לא מספרת. כי מה שלא יפה לא מראים.
אז את נשארת, יושבת על הספה עם בעלך ושותקת. ובוכה, כל כך בוכה בפנים.
ואת לא אומרת לו כלום.
כי כבר נמאס לו לראות אותך בוכה.