יש משפט שחברות שלי לא מפסיקות לחזור עליו בחודש האחרון: "החופש הזה ארוך מדי!" , ותמיד אני מגיבה בחצי חיוך והנהון ואפילו לא מגיבה, כי אני מכירה את שיחת המתוסכלות בעל פה. כל פעם שאנחנו מדברות אנחנו מנסות לחשוב על דרכים יצירתיות שבהם הילדים שלנו יוכלו להעסיק את עצמם ואנחנו נוכל לזכות לקצת מנוחה.
הרעיון האחרון שחשבנו עליו זה סדנת בישול. הצטוותנו קבוצה של 10 אמהות מהכיתה של הבת שלי והחלטנו שכל יום במשך השבועיים של החופש (מהרגע שנגמרה הקייטנה) כל אחת תיקח יום חופש אחד מהעבודה, והיא תיקח את הבנות אליה הביתה תפעיל אותן במשחקים ותכין איתן איזה שהוא מאכל.
האמת, זו הייתה הברקת המאה, הבנות נהנו ממש ואנחנו זכינו ל9 ימים של שקט (וללא תשלום). ככה עבר לו השבוע הראשון.
הבנות הכינו כדורי שוקולד, עוגיות שוקלד צ'יפס, עוגות ביסקוויטים קטנות ומאפינס. כמו שבטח שמתן לב, המוטיב החוזר של השבוע הראשון הוא מתוק מתוק ועוד קצת סוכריות מתוקות מעליו.
יום ראשון של השבוע השני היה תורי והחלטתי לשבור את הרצף ולהכין איתן פיצות קטנות ואישיות שכל אחת תוכל לקשט ולשים איזה תוספת שתרצה.
היום התחיל רגוע, הבנות הגיעו יחסית רדומות ציירו קצת, שיחקו קצת בחצר ולקראת 11 בצהריים הן כבר נהיו יותר אנרגטיות אז אמרתי שזה זמן טוב להתחיל. הבעיה העיקרית שלא לקחתי בחשבון, היא השתלטות על 10 בנות בו זמנית. גיליתי כמה קשה זה באמת לשים לב שכולן עושות מה שהן צריכות לעשות ולא נעלמות לי פתאום.
שלב הבצק היה קל יחסית, עשינו שלוש קערות גדולות של בצק, ומהקערות האלה כל אחת לקחה חתיכה רידדה אותה קימחה אותה (ובעיקר שיחקה איתה). אחר כך הגיע החלק היותר קשה, הרוטב. בגלל שהחלק הזה כולל אש וחיתוכים חילקנו תפקידים:
הבת שלי שפכה רסק, ירדן שפכה עגבניות מרוסקות, ליטל שפכה מלח, לירון פלפל ואני חתכתי את הבצל שליהי הכניסה.
בזמן שהתחלתי להוציא את התוספות מהמקרר כדי שנוכל לשטוף ולחתוך אותן, ליהי עלתה על הכיסא שהיה קרוב לסיר של הרוטב שהיה על הגז, הציצה על הרוטב המבעבע מלמעלה, בטעות התקרבה יותר מדי וקיבלה כוויה ביד ליד המרפק מהבעבוע של הרסק.
בזמן שאני עם הראש בתוך המקרר, אני פתאום שומעת מאחורי בכי שנשמע כמו אזעקה של רכב כיבוי האש. מהר סגרתי את הגז הרמתי אותה מהכיסא ושמתי לה קרח על היד. אבל כמובן שזה לא באמת עזר.
למספר רגעים קצרים ליהי הצליחה להפסיק לבכות בשביל להגיד לי שיש לה משחה בתיק שאמא תמיד שמה לה כשכואב. לא כל כך הבנתי במה מדובר, אבל אמרתי שאין מה להפסיד וביקשתי מאחת הבנות שתביא לי את התיק שלה. בתיק הייתה משחת בפנטן פלוס- על המשחה היה כתוב: קרם היעיל לחיטוי וריפוי פצעים, חתכים וכוויות קלות, התורם לריפוי הפצע וחידוש תאי העור.
התווית נראתה מבטיחה, אז מהר מרחתי לה על האזור.
בשלב הזה ליהי נרגעה קצת, ואמרה לי בעיניים דומעות שהמשחה קצת שורפת אבל זה לא נורא. ואז כמו קסם, אחרי עשרים דקות שבהם היא ישבה בצד מול הטלוויזיה (כי כאב לה מדי בשביל לחזור לבשל) היא חזרה לפיצה שלה, ניגשתי אליה מיד, שאלתי איך היד והיא אמרה שכבר לא כואב.
כשאופיר, אמא של ליהי, באה לאסוף אותה בצהריים עדכנתי אותה בפרטים והיא אמרה שזה קורה לה כל הזמן, שהיא פשוט שמה את המשחה עוד 3 פעמים בערך והכוויה נעלמת ולא משאירה סימן. לי כמובן ירדה אבן מהלב- הרגשתי כל כך אשמה שלא שמתי לב, אבל בזכות החוויה הטראומטית הזאת הכרתי את בפנטן, שמאז נמצאת אצלי קבוע בבית וקבוע בתיק של הבת שלי- למקרה שתהיה עוד אמא במצוקה.