קראתי הבוקר את הכתבה הזו – "מחאת צרכני הזנות" ואז מצאתי את עצמי נכנסת לכל קישור וקישור וקוראת עוד קצת, מנסה להבין מה עובר על חייה של אישה העוסקת בזנות בישראל (או בכלל). הלב נכמר, אין מה לומר. הסיפורים קשים מנשוא והסוף הספק טראגי ספק משחרר, בצורת התאבדות של אשה צעירה בבית הבושת בו היא מנוצלת לילה לילה במשך שעות, לא עוזב אותי.
קראתי את דבריה של מירב מיכאלי והדבר שהציק לי יותר מכל, הוא העובדה כי יש נשים במעמד גבוה, כזה שמסוגל לעשות שינוי ובוחרות לא להגיב. הגברת גילה גמליאל, השרה לשיוויון חברתי, בחרה לא להגיב על נושא שמוצף שוב ושוב בתקשורת בארץ.
גל המחאות עולה וגואש בנושאים לגיטימיים והרבה פחות לגיטמיים. כשקראתי את הדברים של הגברים שמתלוננים על העלויות הגבוהות של הזנות בארץ, התכווצתי. אותם אנשים מבצעים פעולה בלתי חוקית, תורמים למעגל הניצול הנורא הזה, פיזית ונפשית ועוד מספרים לעצמם סיפור – הנשים האלה "זונות מבחירה".
הצחקתם אותי.
העצבתם אותי הרבה יותר.
בחור אחד החליט להכאיב ל"זונתו" באופן מיוחד כי הוא לא אהב את הדרך שבה היא התייחסה אליו. למה היא הזמינה אותו למיטתה במקום לעמוד ולתת לו לצפות בישבנה? באמת, חוצפה.
אני כואבת כל מילה ומילה ולא מצליחה לנסח את עצמי לכדי רעיון אחד. גילה, אולי תעזרי לי?