בסוף השבוע סערה המדינה כולה מסיפורה של הצעירה מדרום הארץ שהתאבדה אחרי שלא קיבלה מענים במקומות אליהם פנתה- במוקד המשטרה 100 ובבית החולים סורוקה. היא התחננה שיאשפזו אותה בכפייה, איימה שתתאבד, סיפרה כמה חודשים קודם לכן על אונס שעברה, אבל המערכת לא הייתה שם עבורה. לא היה אף אחד שיקשיב לצרכיה, לזעקתה, גם לא אחרי שהזעקה הזו הושמעה במהדורת החדשות, ואילו אני חשבתי בליבי, לו כן היו מאשפזים אותה, איזה מציאות היא הייתה פוגשת במוסד הפסיכיאטרי אליו הייתה מגיעה? כי בישראל, גם בשנת 2022, הפרקטיקות הנהוגות לא מעודכנות לפי סטנדרטים בינלאומיים של זכויות המטופל ולמרות שישראל חתומה על אמנות האו"ם לזכויות האדם והאמנה לזכויות אנשים עם מוגבלות, בפועל מה שקורה בין כותלי המוסדות האלה, לעיתים נראה כלקוח מסרטי אימה. החולים מטופלים ובעיקר מטופלות שלא על פי רצונן, לא על פי צרכיהן האמיתיים, תוך סיכון יומיומי. העניין הוא שיש דרכים אחרות, פשוט בישראל עוד לא בחרו בהן.
"האם תבקשי תמיכה נפשית ממערכת שמונעת ממך לבחור ולשלוט בהחלטות המשפיעות עליך, כולאת אותך ומונעת ממך ליצור קשר עם חברים ובני משפחה? ואם היית מתגברת על האתגרים הללו, האם היית מסוגלת לחזור למערכת כזו? בואו נבחן שני תרחישים: אם אישה במצוקה רגשית נתקלת באלימות בעת חיפוש אחר שירותי בריאות, בהחלט ייתכן שקרוב לוודאי שהיא לעולם לא תרצה להיות שוב בקשר עם שירות כזה. מצד שני, מה אם המפגש של אותה אישה עם מערכת בריאות הנפש הוא מפגש שבו מכבדים את כבודה ואת זכויותיה? מקום בו אנשי מקצוע מתאימים מבינים כיצד הזהויות המקצועיות המשתלבות שלהם משפיעות על על הדרך בה היא ניגשת אל המערכת הזו ומוצאת בה את דרכה? מערכת שלא רק תעצים את האישה בתור הכלי להחלמה שלה עצמה, אלא גם תתמוך בה בהתקדמותה לאורך מסלול הבריאות והרווחה שלה? מערכת זו מבוססת על זכויות האדם". הדברים הללו נאמרו ע"י מישל בלצ'ט, הנציבה העליונה של האו"ם לזכויות האדם, במסגרת כינוס להתייעצות ביניים של מועצת זכויות האדם שהתקיימה בנובמבר האחרון.
אני משוכנעת שהתשובה לשאלה לעיל ברורה לכולנו, וכי כולנו היינו בוחרים בתרחיש השני, בעת מצוקה נפשית, לפגוש מערכת מכבדת שמושתתת על זכויות אדם.
הדברים העוצמתיים הללו אינם בגדר חריג או חלום, אלא חלק מתהליך מתמשך שהתרחש בעשור האחרון, בהובלת האומות המאוחדות וארגון הבריאות העולמי, לחקור ולטפל בהפרות זכויות האדם המתרחשות בתחום בריאות הנפש ברחבי הגלובוס. כבר ב-2013 פרסם ג'ואן מנדז, מי שהיה הממונה המיוחד בנושא האיסור על עינויים מטעם האומות המאוחדות, דו"ח אמיץ שהפנה זרקור על מתן טיפולים פסיכיאטריים בכפייה. הממונה המיוחד הגדיר את הטיפול בכפייה הכולל בין היתר אשפוז כפוי, קשירות ובידודים, כמו גם טיפול בנזעי חשמל ומתן טיפול תרופתי בכפייה תחת הגדרה משפטית של עינויים, התאכזרות והשפלה. הדו"ח מבהיר כי קיימת אפליה של ממש כנגד אנשים עם מוגבלויות. המציאות הישראלית (ובלא מעט מדינות בעולם) לצערנו היא דוגמה חיה לכך, ומציבה בפנינו מראה קשה מנשוא על המציאות האמיתית בחצר האחורית של מערכת בריאות הנפש.
יותר מדי עדויות מטלטלות, של נשים צעירות שמותקפות מינית ואף נאנסות במהלך אשפוזים, לעיתים מופשטות בניגוד לרצונן ע"י הצוות המטפל, או ע"י מטופלים שמוצאים בהן פורקן מיני. עדות שכזו על הסיוט שעברה, ניתנה רק לאחרונה על ידי קים אייזנשטיין בכתבה בMAKO ובוועדה לקידום מעמד האישה שעסקה בהתמודדות מערכת בריאות הנפש עם סוגיות מגדריות. אייזנשטיין תארה איך הופשטה על ידי ארבעה גברים שגררו אותה לאישפוז. "כבר שלוש שנים שיש לי סיוטים ופלאשבקים מהאשפוז הפסיכיאטרי", פתחה ואמרה בדיון, "פלאשבקים מהקשירות, מהגברים, מחדרי הבידוד ומהזריקות. והשאלות ממשיכות לבוא, איך לא קיבלתי טיפול? איך לא דיברו איתי אפילו דקה? איך מקום שהיה אמור לטפל גרם גם לי לטראומה". אייזנשטיין הבהירה שהיא מספרת את סיפורה אבל שהיא מייצגת רבות שכמותה.
מצבן המנטלי, כמו גם העובדה שהן כלואות ולא יכולות להימלט, ותחת השפעה כבדה של תרופות פסיכיאטריות גורמות לנשים כמו קים להכרה מעורפלת עד כדי עילפון ולחוסר שליטה על גופן (חלק מתופעות הלוואי של הטיפול התרופתי הוא ריפיון שרירים ושינה מרובה).המערכת מפקירה אותן להיות קורבנות לאלימות מינית, וכל זה קורה במקום שאמור לעזור להן להשתקם ולהירפא ממצוקתן.ואם זה לא מספיק חמור, כשהן מנסות להתלונן, שיטת ההשתקה הממסדית חמורה לא פחות, הרי איך אפשר להאמין לדבריה של אישה או נערה שמאושפזת בכפייה על רקע נפשי? כאן ההפקרות כבר כפולה ומכופלת כי מרגע שתויגת כבעלת הפרעת/מחלת נפש אז בעצם איבדת את זכויותייך כאישה, המערכת יכולה לערער על כל דבר שתאמרי, ולהפקיר את זכויותייך. חוסר האונים מול כזו מערכת, יכול לבדו לגרום לאובדן שפיות.
גם בנושא חוסר האיזון הקיצוני בין כוחם וסמכותם של רופאים בתחום הפסיכיאטריה לבין כוחם של המטופלות.ים שלהם לשלוט בגורלם, והפרות זכויות האדם הנובעות מכך עסק דו"ח נוסף של האו"ם שרק צריך לבחור לקרוא וליישם אותו. (לינק כאן)
בשנת 2006, מדינת ישראל הצטרפה וחתמה על האמנה בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות, ואף אישררה אותה שוב בשנת 2012. האמנה הזו בתוקף גם לאנשים עם מוגבלויות פסיכו-סוציאליות ומטופלים פסיכיאטריים ולא רק לאנשים עם מוגבלויות גופניות והיא אינה מתרכזת רק בלעצור את אובדן הזכויות של המטופלות.ים, אלא בהפחת רוח חיים אל תוך הזכויות עצמן, מעצם כך שהאמנה מבוססת על עקרון היותו של האדם ישות משפטית אנושית, ושוללת מכל וכל יחס לא שוויוני ובפרט טיפולים כפויים אשר בהחלט מהווים יחס כזה.
הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות בישראל יעשו את הצעד הבא. כדי לעשות שינוי, צריך להפנים שהמערכת הזו זקוקה לאיתחול, לכתוב את העקרונות הבסיסיים מחדש ולהשליך את התפיסה הערכאית והמיושנת לפיה ניתן להפקיע מא.נשים עם מוגבלויות נפשיות את זכויות האדם הבסיסיות והטבעיות שלהם "לטובתם שלהם". שורש הבעיה וגם הפתרון לה טמונים בשינוי מהבסיס של תפיסת המצב של אנשים בעלי קשיים נפשיים, בדגש על לראות בהם אנשים שווים בין שווים, בעלי זכויות אדם בסיסיות ויסודיות.
ואם אתם שואלים את עצמכם איך מתחילים? אז החדשות הטובות הן שבשנתיים האחרונות, ארגון הבריאות העולמי פרסם מדריך יוצא דופן ופורץ דרך. המדריך כולל הנחיות חדשות לגישה טיפולית חדשה המקדשת זכויות אדם, על בסיס היישום של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות. יש אפילו הכשרה און ליין שאפשר להצטרף אליה. (לינק כאן). התוכנית הזו היא חלק מיוזמה משותפת עם האו"ם לשים סוף לפרקטיקות של טיפולים כפויים והפרות זכויות של מטופלים.ות במערכת. המדריך הזה מוביל לכך שהשיטה המיושנת ושיטות הכפייה שלה תוחלפנה בגישה של שיתוף מלא של המטופל בהחלטות על גורלו, והתייחסות אל מטופלים פסיכיאטרים כאל בני אדם בעלי זכויות כמו כל אדם אחר. מגיע לאזרחיות ולאזרחי ישראל שהתיקון הזה יהיה גם מנת חלקם.
**
גת מגידו, שותפה- מייסדת של בית השקעות finessa capital, אקטיביסטית חברתית, חברה בקבוצת "בונות אלטרנטיבה" – קבוצת לחץ א- פוליטית לקידום נשים ושוויון מגדרי