במבט לאחור ממרום 45 שנותיי, משום שהכאב הפיזי תמיד היה נוכח בחיי, הוא בא לידי ביטוי בשירים גם אם לא ידעתי אז להגדיר מה יש לי. היום אני יודעת: קוראים לזה FMF. מכיוון שהמוטציה הגנטית שלי נדירה, בימים אלה אני עדיין עוברת מרופא לרופא, מראומטולוג אחד לשני. כבר שנה, מאז האבחון, שאני מטופלת על ידי כדורים במחלה הכרונית הזו, שבה הגוף למעשה מייצר דלקות סטריליות (ללא חיידקים) בכל מיני מקומות בגוף, ואז נלחם בהן.
מאז שאני זוכרת את עצמי מלווה אותי התחושה שאני מסתירה משהו, ולא יודעת מה. בעיות פיזיות היו מקור לתסכולים בעבורי, אך בטח לא סיבה לעצור; ובימים שהרגשתי טוב, העשייה שלי הייתה כפולה ומשולשת. להספיק, לחפות ולהוכיח. כבר מילדות שמעתי מהסובבים אותי עד כמה כוח הסבל שלי אדיר. לפני שנים אמר לי מישהו: "את הבחורה השברירית הכי חזקה שאני מכיר". אני מניחה שהוא התייחס לחוסני הנפשי, או לסף הרגישות שלי, אבל כידוע, הגוף והנפש כרוכים זה בזה.
גופי תמיד היה חזק: מזיזה רהיטים, סוחבת סלים, יוצאת להליכה מהירה של שעתיים בעליות ובירידות של חיפה בלי בדל שיעול, ומנגד יש לי חולשות, סחרחורות, כאבי בטן ברמה של "קחו אותי למיון עכשיו". רגליים כואבות, ידיים שנעות בין חוסר תחושה לבין כאבים עזים, חום, לחץ דם נמוך, דופק מהיר. ולא מדובר בהתקף חרדה, עד כמה שסימנים מסוימים מזכירים כזה. "אין לך שום בעיה פסיכיאטרית", קבע פסיכיאטר שפניתי אליו ושלח אותי לדרכי. "את לא חרדתית", קבע מטפל הנפש שפניתי אליו, פסיכותרפיסט ומטפל בחסד, שאבחן לראשונה שלצד ה-FMF, אני מתמודדת גם עם פוסט טראומה מורכבת. הגוף והנפש התערבבו עוד יותר.
ובתוך כל אלה – החיים עצמם. יש לי ילדים ועבודה וחיים. אני עמוד התווך בבית, ואם אקרוס – יותר מדי דברים יקרסו איתי.
צילום צביה פרידמן
אולי בגלל כל אלה, כשגיליתי לפני שנה, בגיל 44, מה יש לי – גם FMF, גם פוסט טראומה מורכבת – זו הייתה הקלה מטורפת. אני לא סתם מתבכיינת, לא ממציאה ולא מתפנקת, אלא להפך. כנראה שבאמת יש לי סף כאב גבוה מאוד, יכולת הישרדות פסיכית ורצון עז לחיות את החיים עד תומם.
היום שבו גיליתי שיש לי FMFהיה אחד השמחים בחיי. בתחילה כעסתי – זו הרי מוטציה גנטית שנולדתי איתה, איך לא עליתם על זה עד עכשיו למרות תלונותיי שחזרו ונשנו? כל אותם רופאים שבדקו אותי במשך השנים ולא מצאו דבר? אך מהר מאוד הכעס התפוגג, ובאופן מוזר למדי, לראשונה הרגשתי שהכול בסדר והרשיתי לעצמי להיות שברירית – שם צומח הכוח האמיתי.
אותו כוח עמד לצדי כאשר לפני עשור, לאחר שנים ככותבת ועורכת, הוספתי תרגום ומוזיקה לשאר עיסוקי. מאז ומעולם צרכתי מוזיקה בכמויות. כבר מילדותי הייתי יושבת שעות עם אוזניות ומתמסרת למוזיקה ולמילים, אך רק בגיל 36 עסקתי בה. עד אז לא תרגמתי, לא שרתי, לא ניגנתי, לא הלחנתי – אבל כנראה התחושות שהצטברו בי חיפשו להן דרך נוספת לצאת החוצה. כבר לא היה לי די בכתיבה לבדה.
בעשור האחרון הלחנתי עשרות שירים, לעצמי וגם לאחרים, לצד כ-150 תרגומים שכתבתי. בד בבד אני כותבת, עורכת ומגיהה כבר 25 שנה במסגרת העסק "מילה שלי", כאשר בשנים האחרונות נוספו לאלה גם תרגום, הלחנה ועריכת וידאו. ובתוך כל זה אני מוצאת את עצמי בשנים האחרונות מוציאה שני ספרים (וכבר כותבת את הבאים), ובהמשך שני אלבומים (וכבר מקליטה את הבאים), ולא יכולה להפסיק, למרות הכל, ואולי גם בגלל.
יאיר סתוי, בן זוגי לחיים וליצירה המוזיקלית, הוא בעל אולפן ההקלטות, קלידן, מפיק, מעבד ומנהל מוזיקלי שעבד ועובד עם זמרים, אמנים ויוצרים מהשורה הראשונה בארץ. לפני שהכרנו הייתי לבד – אני, הפסנתר והאקורדים שאני מפרקת עליו. הסתובבנו בין פאבים אפלוליים, לפעמים מול 30 אנשים, לפעמים מול שישה, והיה לנו טוב. כעבור כמה שנים, רגע לפני שעליתי להופיע בבר גיורא, ניגש אליי מישהו עם חיוך רחב. "אני יאיר סתוי", אמר, ושאל אם הוא יכול להיות הפסנתרן שלי. הייתי בטוחה שהוא צוחק ופטרתי אותו בתשובה מתחמקת.
במשך ההופעה הוא ישב מולי, דרוך וקשוב, ואני חיפשתי את עיניו הטובות בין השירים. בסוף ההופעה נפרדנו כידידים, ובדרך הביתה, במונית, הוא כתב לי: "היה מצמרר. אין לי מילים להביע את התרוממות הרוח שחשתי כששמעתי את השירים שאני מכיר כל כך טוב מבוצעים כמו שאת ביצעת. הפרשנות שלך לאמן הזה שאני כל כך אוהב היא אישית וייחודית עד שבאמת נשמע כאילו את חיברת אותם". כעבור כמה שבועות נפגשנו אצלו באולפן בגבעתיים. הייתי בהלם כששמעתי אותו לראשונה נוגע בקלידים. במשך שעתיים טווינו ביחד חלומות מוזיקליים, וכשיצאתי משם זה היכה בי בבת אחת: "אני מאוהבת". מאז זה רק מתחזק.
נורית ויאיר, "רק מתחזק". צילום: ענת ליבני
כמו אלבומי הקודם, אלבום הקאברים "זמן געגוע (שירים של אחרים)" שיצא בעיצומה של הקורונה, גם האלבום הנוכחי, "זמן סיגריה", הוא פרי שיתוף פעולה ביני לבין יאיר שהיה אמון על הנגינה (פסנתר ומחשב), העיבודים, ההקלטות והמיקסים. בנוסף מנגנים באלבום גל דהן (גיטרות) ואמיר גבירצמן (סקסופון). באלבום 24 רצועות מקוריות שכתבתי והלחנתי, כשמתוכן שיר אחד הלחין יאיר ולחן לשיר נוסף נכתב במשותף על ידינו. בנוסף מתארח באלבום תרגום לעברית שכתבתי לשיר "Whistlin Past the Graveyard" של טום ווייטס שנתן לי אישור מיוחד לפרסמו. מדובר באלבום כפול ומקורי, שבתום עבודה של חמש שנים יצא לתחנות הרדיו ולחנויות המוזיקה הדיגיטליות. רוב השירים בו נכתבו בעברית לצד כמה באנגלית, והוא הולחן ועובד בסגנון המשלב רוק, בלוז, פופ, פולק, רגאיי וג'אז.
חלק מהשירים שהלחנתי מהאלבום ראו אור בספר שירים שהוצאתי בשם "מדברת עם זרים (שירים ושירה)" (הורדוס, 2018). את האלבום התחלתי לכתוב לפני שהכרתי את יאיר ויש בו שירים שכתבתי על עצמי, על אהבות-עבר, על הגירושין, על מערכות היחסים שניהלתי ובהמשך על יאיר. הכתיבה שלי חשופה ונוגעת במקומות הכי רגישים שלי. ככה אני יודעת להתמודד עם החיים המורכבים האלה – אני כותבת אותם ושרה אותם, כמה שאני יכולה בכנות מוחלטת. באלבום אני מספרת על חרדות, בדידות, התאהבות, כאבי פנטום בפרידות. אפילו על הגירושין שלי יש שני שירים, למרות שהם הגירושין הכי מושלמים בעולם, ואני לא מגזימה. בשיר "תכף" אני מתארת את הרגע הזה שבו הילדים עוברים מהורה זה לאחר. הגירושין לא שינו את העובדה שמשפחה היא ערך עליון, להפך, הם חידדו את הערך הזה אפילו יותר.
בימים אלה יאיר ואני עובדים על כמה פרויקטים משותפים נוספים. בנינו הרצאה מוזיקלית בשם "זמן סלון – לכתוב שירים של אחרים" המעניקה הצצה לסיפורים המרתקים מאחורי תרגום שירים לעברית, לסוגים שונים של תרגומים ולתהליך התרגום. בהרצאה משולבים ביצועים של תרגומים מקוריים שכתבתי לשירים של לאונרד כהן, בוב דילן, פרנק סינטרה, דולי פרטון, איימי וויינהאוס, ועוד ונוספים.
צילום: צביה פרידמן
לצד אלה מתוכננים מופעים של "זמן סגירה", מופע המחווה בעברית לטום ווייטס, וכן של "זמן סיגריה – נורית פלד-קירשטיין בהופעה", שישלב חומרים מקוריים ותרגומים. בנוסף, בימים אלה אנו מקליטים אלבום שלישי שייקרא "שבוע הספר" ובו יהיו שירים מקוריים שכתבתי והלחנתי, לחנים שכתבתי לשירי משוררים, תרגומים פרי עטי וגרסאות כיסוי. כמו קודמו, "זמן סיגריה", גם הוא צפוי להיות אלבום כפול. בהמשך מתוכנן לצאת אלבום שירי ילדים שכבר הוקלט בחלקו.
את כל אלה לא הייתי יכולה לעשות בלי כוח עצום, פנימי, לצד התמיכה ואהבה שאני זוכה להן ממשפחתי, מחברי, מאהובי. כן, אני נופלת לחרדות. כן, רוב יומי עובר עלי בכאבי גוף מייסרים. אבל כמו שסבתו ז"ל של אבי נהגה לומר לו כשהיה ילד ונהג למחות על כך שהיא מרמה אותו במשחק קלפים: "אלה הקלפים שנתנו לך החיים. תעשה איתם הכי טוב שאתה יכול". לא מזמן אבא בא לבקר אותי, וכשראה שאני מתפתלת מכאבים, שאל מדוע לא דחיתי את פגישתנו. הזכרתי לו את דבריה של סבתא בינה והוספתי שאם הייתי דוחה דברים בגלל הכאבים, הייתי צריכה לדחות את כל החיים שלי. ואין לי שום כוונה לעשות את זה.
את הטור כתבה היוצרת והמוזיקאית נורית פלד-קירשטיין לכבוד צאת אלבומה החדש "זמן סיגריה". ב-17 בספטמבר צויין יום המודעות הבינלאומי למחלה הכרונית FMF.