תלמידים הולכים לבית הספר. נכון?
זהו, שלא. לא אם הם תלמידי י"ב.
כי תלמידי י"ב הולכים לבית הספר אלא אם זה: יום מיון לצבא, ויש הרבה ימי מיון לצבא.או מיון לשנת שירות, או סיירת שירות לאומי. או מיון למכינה. או גיבוש למכינה שכבר התקבלת אליה. או סתם מבריזים. אבל לא נדבר על הברזות.
מורי שמינית גם יודעים שהם לא יודעים. בכנס של מורי מתמטיקה שהיה לפני חודש, ביקש שר החינוך ממורים בקהל להציף בעיות, ונושא ימי המיון לשנה הבאה עלה. התלמידים כביכול בבית הספר ובאחריות בית הספר, אבל הם לא. הם במיונים. המעקב, מעבר להיותו לא פרקטי, הוא ממש בלתי אפשרי. עלו בקשות לאיגום המיונים, לריכוז הימים בצורה סבירה, וכדומה.
הורים לשמיניסטים? קחו לתשומת לבכם. בית הספר לא ישגיח. הוא לא יכול. משרד החינוך עובד לאט. עד שיהיה פתרון מערכתי, אם יהיה פתרון מערכתי, נשאר החינוך הביתי: לבקש מהם לדווח, לספר, לשתף, לקחת אחריות, ולהתייעץ. לא כי הורים הם עלוקות שצריכות שליטה מלאה, אלא כנוהל. וכעוד הכנה לחיים בוגרים, שבהם צריך לדעת להפעיל שיקול דעת, להיזהר, ולא לקחת סיכונים מיותרים.
תצפית על נחל צפית. צילום אמיר כהן. רויטרס
ולצד כל זה, אנחנו קוראים בדמעות על הילדיםהטובים, האיכותיים, מהסוג המתנדב, הלומד, האוהב את הארץ ומטייל בה. מהסוג שקל לסמוך עליהם. וכמה שהאובדן קשה להורים, לאחים ולמעגלי חברים רבים. הלב נקרע.
שלא נדע עוד צער.