הילדים שהפכו לגברים בין לילה

מתוך האבק הגיחו הטנקים, הזחל"מים, הכלים הכבדים. הם יצאו משדה הקרב, עוצרים בשורה.כשברקע קולות הירי.  אחד אחד גלשו הלוחמים אל תוך ערימות החול, בשקט, מתחבקים, בודקים זה את זה. מקפידים לעבור אחד אחד. ללטף, ושוב להתחבק. החיילים ששבו ממלחמה בעזה.

הם יצאו לזמן קצר של התרעננות. כל אחד מהם אוסף את חפציו ומטלטליו, את הציוד הכבד הניחו בצד, בלי להוציא מילה. רק חיוך קטן לעוד חבר שמגיע מכלי הקרב המרוחק מהשורה. עוד טפיחה נוספת על השכם ולחיצת יד. הילדים הלוחמים שלנו, הפכו בין יום לגברים. הם שותקים, רק מהנהנים לשלום.

ואני נזכרת. פעם מזמן הייתי ילדה ששכבה ימים על גבי ימים במקלט בקיבוץ. אחר כך, ילדה שאבא שלה הלך למילואים, נערה שחבריה הלכו וחלקם לא חזרו, אישה שבעלה יצא לקרב בדרום לבנון, אמא לבן שלחם בדרום לבנון, ועכשיו, כתבת גלי צה"ל ששוב מגיעה לאזור מנוחה מקרבות, מטרים ספורים משדה הקרב – הפעם כדי לחבק את כולם, בשם כולם. לחבר חיילים-ילדים שאני לא מכירה. והם, בעיניים נוצצות רואים את קשישת כתבי גל"צ, שאת קולה הם מכירים היטב. והיא פה, עומדת מול ומחבקת.

הם שותקים לא מספרים כלום, הם רק מבקשים לדעת מה קורה אצלנו, בבית – מבקשים לדעת הכל. חייל אחד ניגש אלינו בשקט, מבקש בלחש לדעת אם החבר שלו בין ההרוגים. הוא שמע משהו, שם בשדה הקרב, ורוצה לדעת בוודאות. יואב איתיאל, כתב רדיו חיפה ומגזין המושבות שהיה הנהג והצלם הפרטי שלי במסע הזה, בודק ברשימות שעל הטלפונים שלנו. אני מהססת, יואב מקריא את השם. החייל בעיניים דומעות, עוצם אותן לרגע, מניח יד על יואב, אומר תודה והולך. ראינו אותו עוד קצת ואז הוא נעלם בין כלי הלחימה שלו בשקט. החייל ההרוג הוא חברו הטוב מהבית.

חייל נוסף חולף על פנינו עם כלבו, מלטף אותו בחום ואהבה. ואז אנחנו רואים אותם מתקבצים לחיבוק של יחד. טנק חולף ליד אחוות הלוחמם, עובר קרוב אליהם, ומכסה אותם בשמכת אבק, ביחד. מרחוק אנחנו רואים חייל נוסף, צולע, על ידו מדבקה, יד חבושה ושארית מחט אינפוזיה על ידו. הוא נחשב פצוע קל, קיבל טיפול, ורץ בחזרה להצטרף לחבריו.

יואב ואני  ממשיכים הלאה, עוברים  מכינוס לכינוס. מהשריון, לגולני, לצנחנים, ליהלומים, החרובים, הלוחמים. אנחנו מנסים לחבק את כולם,הם התחבקו והצטלמו ואני רציתי עוד ועוד לחבק – כל אחד בשם ההורים שלו. הם מאושרים לראותנו, בשר ודם לפניהם, ואת זאתי מ"פינת הפלילים" המיתולוגית, שחלקם אומרים לי ש"גדלו על הפינה", אחרים שומעים אותה בבוקר בדרכם לעבודה.

מאות חבילות של כל טוב מהעורף חיכו להם בכל כינוס, אבל הם רצו בעיקר לשתות, והרבה. כל אחד תפס פינה מוצלת כדי לנוח, ביחד. אחד נרדם על הנשק שלו, אחד על אלונקה, חלק מתחת לעץ בודד, כולם מבקשים לנוח.

דבר אחד הם ביקשו – להעביר מסר אחר: "אנחנו מאוחדים בקרב. שמאל וימין. אין דת, צבע או עדה, כולנו ביחד". הם מבקשים מאיתנו שנהיה גם אנחנו, כי זה מחזק אותם. יואב ואני הבטחנו לפחות להעביר את המסר, ועוזבים אותם למנוחתם, ממשיכים הלאה לאחרים.

בדרך חזרה, נסענו בשקט, וראינו את עשרות המכוניות של המשפחות והמתנדבים, עומדות במחסומים ומבקשות להיכנס פנימה לעוטף עזה, להביא עוד ועוד חבילות ואוכל לכולם. אבל השטח הוכרז שטח צבאי סגור, כי הירי מעזה, הפצמ"רים והרקטות מסוכנים לכולם. אבל להם, למשפחות ולחברי ולמתנדבים לא אכפת – הם רוצים להגיע, למצוא את יקיריהם, את החברים, וסתם להיות עם החיילים. בדיוק כמונו. המשכנו הלאה ויצאנו מהרצועה, מאובקים ומאושרים על שהצלחנו להיות מעין דרישת שלום מהלכת, אנושית וצבעונית – והצלחנו לשמח את החיילים שפגשנו.

בשבת בבוקר התקבלה ההודעה על 4 הרוגים נוספים, שניים מהם היו ביחידות שפגשנו באותם כינוסים יום לפני. באותו הרגע הדם קופא – יכול להיות שראינו אותם, שדיברנו, שחיבקנו. שעה אחר כך הם חזרו פנימה, ולא חזרו חיים.