הצמידות המזעזעת בין הרצח של אילנה כהן לכאורה על ידי גרושה, יהודה כהן, ובין הרצח של דפנה מאיר על ידי ילד פלסטיני בן 15, הבהירה לכולנו – ולא בפעם הראשונה – כי בישראל ישנו מדרג אכזרי בין חיים של אחת לאחרת, בין רצח אחד למשנהו.
כדי שרצח של אישה בישראל יקבל את תשומת הלב הראויה לו, עדיף שזה יתרחש על בסיס לאומני. הבסיס המוכר והרחב, והבנאלי כל כך, של רצח נשים על ידי בני הזוג שלהן בעבר ובהווה, פחות רלוונטי כאן, ולכן בין מאיר לכהן, ברי שהראשונה קיבלה את מירב הסיקור מהתקשורת הישראלית, שנתנה במה לסיפור חייה, כמו גם לאבל והכאב הרב שמותה הסב לסביבתה.
על בסיס אותו ההיגיון, גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון לפרסם שני פוסטים בנוגע לרצח של מאיר. בראשון כתב, בין היתר, כי, "אנחנו נמצא את המחבל והוא ישלם את מלוא המחיר על הרצח המתועב הזה". בשני מצא לנכון להתייחס גם לדקירה של מיכל פרומן, שאירעה יום לאחר מכן.
ספק אם יש צורך לציין כי לרצח של כהן, שהוא חלק מהסטטיסטיקה האכזרית של רצח נשים על ידי בני הזוג שלהן (16 נשים נרצחו בישראל בשנת 2015), לא טרח נתניהו להתייחס. על ידי כך הבהיר לנו, שלא רק שיש היררכיה בין רצח אחד למשנהו, אלא שאם האלימות נעשית בתוך המסגרת הלאומנית, אז גם דקירה תקבל יותר התייחסות ממנו מאשר רצח.
דפנה מאיר ואילנה כהן ז"ל
היחס השונה שמעניקים הציבור, התקשורת והממשלה בישראל, כמו גם חלקים נרחבים מהכנסת, לשני מקרי הרצח – של מאיר ושל כהן – לא חדלים מלהיות מובהרים לנו, ולא בפעם הראשונה. למול הפער בסיקור וביחס אי אפשר שלא לא להיזכר בסיטואציות אכזריות נוספות שמתוכן הובהר לנו כי יש חיים ששווים יותר ויש ששווים פחות.
הרצח של דפנה בר ציון, למשל, משך מאוד את תשומת הלב התקשורתית, מסיבות שונות, שקשורות בין היתר במעמדה וביופייה שכלל שיער בלונדיני, אך גם בזהות הרוצח. כך שמעבר לעדיפות שיש לנושא הביטחון הלאומי – שתמיד עולה בעדיפותו ובחשיבותו משאלת ביטחונן של נשים – ברור כי בבסיס נעוצה שאלת ההיררכיה עצמה, של מי שחשוב ולא חשוב, ובמקרים הללו – של מי שחשובה יותר וחשובה פחות. אם הרצח שלנו משרת נרטיב פוליטי רחב, אז היו סמוכות ובטוחות שהוא ייתפס כפשע שהתבצע נגד כלל החברה הישראלית. אם הרצח שלנו הוא "פשוט" חלק מסדר היום הפטריאכלי של מדינת ישראל – אז הוא לא באמת יעניין אף אחד מעבר למחויבות הבסיסית שיש לתקשורת לכתוב עליו כמה מילים.
הפער האכזרי שיצרו כל הגורמים המצוינים לעיל בעודם מבהירים כי לפעמים רצח של אישה נושא עניין ציבורי, אבל ברוב המקרים הוא לא, הוביל אחיות פמיניסטיות רבות שלי לטעון כי שני המקרים, הן הרצח של מאיר והן רצח של כהן, מהווים רצח של נשים. ברמה העובדתית אין על כך ויכוח, אבל ברמה הפוליטית שני מקרי הרצח הללו לא זהים. המניעים שונים בתכלית, ויש מקום להניח שיותר משמאיר "נבחרה" מתוקף היותה אישה, היא "נבחרה" מתוקף היותה אישה יהודייה. מה שלא נכון בכל הקשור לכהן.
מבוקש ע"י משטרת ישראל. יהודה כהן, הגרוש של אילנה ז"ל שנמלט
הרצח של מאיר נעשה בקונטקסט מסוים, ואילו הרצח של כהן בקונטקסט אחר. בשני המקרים איבדנו נשים יקרות, ויותר משאנחנו צריכות לטשטש את הקונטקסט השונה של כל אחד ממקרי הרצח הללו, אנחנו צריכות לדרוש שלחיים באשר הם יהיה ערך בישראל, ושכל רצח, של כל אישה, ייתפס כפשע נגד החברה בישראל.
כל ניסיון לטשטש את ההבדל בין הגורמים השונים שהובילו לרצח של מאיר ולרצח של כהן, ממשיך לשרת את הנרטיב שנגדו אנחנו יוצאות, זה שבמסגרתו יש חיים ששווים יותר ויש חיים ששווים פחות. בישראל הולך ומתגבש הקושי – ולא מהיום – לראות בזכויות אזרח זכות של כל אחד ואחת, ויהיו מעשיו נוראיים עד כמה שיהיו. אנחנו כפמיניסטיות לא יכולות לתת יד לזה.
המאבק שלנו חייב להיות כרוך במאבק לזכויות אדם ואזרח. כך, למשל, עם כל הכאב והצער שמעוררים בנו שני מקרי הרצח, אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו לא לראות כי הפלסטיני בן ה-15 שרצח את מאיר הוא ילד, ומגיעות לו זכויות מתוקף מעמדו כילד. האפשרות לראות אותו ואת ילדותו כמוה כדרישה שלנו להיתפס בישראל כבעלות זכויות אזרחיות לכל דבר ועניין "למרות" שאנחנו נשים, ולמרות שהרצח שלנו לא משרת את האינטרסים הפוליטיים הרחבים של ראש הממשלה שלנו.