מעמדן של העובדות הסוציאליות במדינת ישראל הוא בכי רע. עומס תיקים ושכר זעום – הם אחד ממאפייניה של עבודה זו. זה לא מקרי, עובדות סוציאליות הן לרוב עובדות, כלומר נשים, ועבודה זו מהווה את אחד ממקצועות הצווארון הוורוד שמאפיינים עבודות שמאויישות בעיקר על ידי נשים. מעמד זה מוביל פעם אחר פעם למחאות מצדן של העובדות הסוציאליות שדורשות לרוב העלאה בשכר והגדלה של מספר התקנים. ועובדת היותו מאבקן של נשים מסמנת אותו, עבור ארגונים פמיניסטיים מסוימים וגם עבור חלק מחברות וחברי הכנסת בישראל כמאבק פמיניסטי.
עוד באון לייף:
במאבקן האחרון העובדות הסוציאליות מוחות כנגד העדר אבטחה בלשכות הרווחה – העדר אבטחה שמותיר אותן חשופות להתפרצויות אלימות של הפונים ופונות לקבלת סיוע ממשרד הרווחה. על פניו, אין דרישה מוצדקת מכך, ואף אחת לא צריכה שעבודתה תהיה כרוכה בסכנה על בריאותה הנפשית והפיזית. בה בעת, בהתחשב בכך שהאלימות שמופנית כלפי עובדות הרווחה מתוייגת על ידיהן כאלימות מופשטת, כזו שאין לה יד ורגל בהיעדרה של מדינת רווחה בישראל (למרות קיומן של הלשכות) ובעובדה שהעובדות הסוציאליות עצמן לא פעם נוקטות בעמדה מתנשאת כלפי הפונות והפונים אליהם, הופכת אותו למאבק מוצדק אבל עקר, מאבק שבו מה שמטושטש דרך הדרישה לאבטחה מוגברת הוא הסיבות שהופכות את העובדות הסוציאליות, לפחות בחלק מאירועי האלימות, למטרה שעליה יוצא הזעם.
למרות שבתקשורת, פעם אחר פעם, עבודתן של העובדות הסוציאליות מוצגת כעבודת קודש, הלכה למעשה ישנן בעיות רבות במשרד הרווחה ובנשים (ובגברים) שמאיישות את שורותיו. עבור אמהות חד הוריות רבות, כמו גם משפחות עניות, עובדת הרווחה היא מי שעלולה להוציא את הילד מהבית, יותר מאשר מי שיכולה להגיש לך עזרה פיננסית או נפשית. ככה זה במדינה שחיסלה את הדיור הציבורי ושקצבאות דמי המזונות שלה הן חגורת חנק סביב צווארן של אמהות חד הוריות. ממדינה שבנוסף לכל אלה היא גם שיאנית המערב בהוצאת ילדים מהבית ושבעברה פרשת חטיפת ילדי תימן – שלמשרד הרווחה תפקיד מרכזי בה.
על כך ניתן להוסיף את העובדה שאמהות חד הוריות רבות שפנו לרווחה בעבר מתארות מצבים בהם דווקא אלימותו של הגרוש או הבעל לשעבר משחקת לטובתו מול העובדת הסוציאלית. תופעת הניכור ההורי משחקת במצבים הללו תפקיד מכריע – כזה אשר הופך את האם שהיא וילדיה נמצאים בסכנה מול הגבר, למי שמואשמת כעת בכך שהיא מייצרת ניכור אצל הילדים כלפי האב (זאת אגב למרות שתופעה זו לא הוכחה מדעית, אבל בישראל אומצה על ידי בתי המשפט ומשרד הרווחה).
המאבק העיוור של העובדות הסוציאליות
לאור זאת, ומבלי להקל ראש בחוויה של העובדות הסוציאליות, מצער לראות כיצד מאבקן של העובדות הסוציאליות נותר עיוור לחלקן בעוולות של המדינה. אמנם פעמים רבות, כאשר המאבק מתחיל, הדרישות בו כוללות גם את שיפור מצבם של מי שנעזרים בשירותי הרווחה. אך באותה מידה שאלה נכללים ברשימת הדרישות הראשוניות, כך הם גם נעלמים מההסכמים שנחתמים עם העובדות הסוציאליות בסופו של דבר.
בסיטואציה הזו, כשפעמים רבות העובדות הסוציאליות בוחרות להציב את עצמן מעל מי שצריכים אותן; כשבמקום הבעת סולידריות עם הפונות והפונים ביחס למצב המחפיר שבו נמצאת המדינה בכל הקשור לקצבאות, דיור ציבורי ועזרה בשכר דירה, כמו גם טיפול בהתמכרויות, הן תופסות את הצד של המדינה – קשה להזדהות עם מאבקן. כך גם בסיטואציה הנוכחית, שכן נוכחותם של מאבטחים אולי תגרום לעובדות הסוציאליות להרגיש בטוחות יותר, אבל גם תאפשר את השתקתו של הזעם שמובע באלימות זו פעמים רבות כלפי המדיניות של המדינה.
במובנים רבים הבעייתיות שנוכחת במאבקן של העובדות הסוציאליות מהדהדת את התלונות שמגיעות מצד צוות רפואי בחדרי המיון של ישראל על אלימות. גם שם אותה אלימות מוצגת כרעה שצריך לשים בצד, ולא חלילה כביטוי של התנגדות, ושום אחריות לא נלקחת מצד הצוות הרפואי בנוגע להתנהלותם שלהם. אמנם בחדרי המיון ובתי החולים אין מיטות ואין תקנים, והתוצאה היא עומס נוראי. עם זאת, בה בעת, קשה לנתק את האלימות שהם מדווחים עליה מהגישה המתנשאת של הצוות הרפואי, מחוסר האמפטיה שבה רובם הגדול פונה למטופלות ולמטופלים שנתפסים כנודניקים, למרות שהם שוכבים כבר 10 שעות בחדר המיון ולא נעשה עמם דבר.
האם יכול להיות שגישה קצת פחות מתנשאת מצד הרופאים והבנה אמיתית למצוקה של המטופלות והמטופלים היתה מרגיעה חלק מהרוחות? האם יכול להיות שהערכה ודיבור בגובה העיניים, ולא מלמעלה, היה שם את המטופל המתוסכל באותה שורה עם הרופא שסובל מהיעדר התקצוב של הרפואה הציבורית בישראל?
אני נוטה להאמין שהתשובה לכך חיובית. והדבר נכון גם כלפי העובדות הסוציאליות. אלימות לא מתפרצת, לרוב, בחלל ריק. והעובדה שכל כך הרבה עובדות סוציאליות מעידות על התפרצויות אלימות כלפיהן, יותר משהיא מעידה על האופי האלים של המטופל המטופלת, מעידה על המצוקה. מצוקה שנגרמת מהיעדר מענה מצד המדינה וגם בגישה פטרנליסטית מצד העובדות הסוציאליות.
כל עוד פטרנליזם זה כלפי העניים והעניות ימשיך להיות חלק מסדר יומה של הרווחה; כל עוד הן עצמן לא ימחו על המספר הרב של הוצאת ילדים מביתם על ידי הרווחה; לא ימחו על גובה הקצבאות ועל היעדרו של דיור ציבורי, ספק עד כמה ניתן יהיה לתייג את מאבקן כפמיניסטי. ברמה הפוליטית יש למאבקן פוטנציאל אדיר, כזה שיחתוך אופקית את המעמדות בחברה, ויתנגד להפקרה של אמהות חד הוריות ולא יאשש את אלה.
במצב הנוכחי, ולנוכח הנטייה של הרווחה ושל העובדות הסוציאליות רק להדוף ביקורות, אפשר להניח שהפוטנציאל הזה רחוק ממימוש. הסיבות לכך עמוקות, ואי אפשר לנתק מהגזענות והסקסיזם שמנהלים את סדר היום בישראל. גם את הדחייה המוחלטת של ראייה ביקורתית בישראל, אפשר לזהות כאחת מהסיבות לכך שעד היום לא פגשנו מאבק משותף של העובדות הסוציאליות ושל הפונים והפונות אליהן.
היעדרו של מאבק זה כרוך באופן בלתי ניתק מהדה-פוליטיזציה שמדינת ישראל מנסה לעשות למאבקים פעם אחר פעם. דה-פוליטיזציה שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בבחירה להציג מאבקים כסימטריים – כאילו אין בהם מישהו שמאייש את עמדת המדכא, ולמולו מישהו שמאייש את עמדת הקרבן. אפשר לראות את זה במאבק של ישראל נגד העם הפלסטיני – מאבק שבו ישראל מנסה לשדר לעולם פעם אחר פעם שהיא היא הקרבן. זה עובר גם במאבקן הנוכחי של העובדות הסוציאליות – מאבק שמוצג בתקשורת ועל ידי הרווחה כמאבקן של חלשות מול אינדיבידואלים אלימים, ולא כמאבקן של מי שמייצגות את הממסד נאמנה וככאלה לא יכולות לשים את עצמן בשורה אחת עם הפונים והפונות אליהן. לא כי מצבן רע כמו של אלה, אלא כי גם הן וגם הן סובלות ממדיניותה של מדינה חסרת רחמים.