תוכניות רבות לפתרון משבר הדיור בישראל עולות לאחרונה לאוויר. בין אם יצליחו או לא, דבר אחד בטוח – לגברים ונשים רווקות, הן לא ישנו דבר. בשביל להיות זכאית כאן לביטחון כלכלי ודיור, את צריכה לבנות משפחה, כלומר להיות חלק מהקטגוריה של "זוגות צעירים".
לפני שבועיים התקשרה אלי בעלת הבית שלי. עוד 3 חודשים מסתיים לי החוזה, והיא רצתה לבדוק אם אני מוכנה לשאת על עצמי עלייה במחיר. למה? כי היא יכולה. זו הסיבה העיקרית לכך שבעלי בית מעלים את מחירי השכירות הגבוהים מראש שאנחנו משלמות על הדירות שלנו.
היא תפסה אותי לא מוכנה לחלוטין, ולכן ביקשתי כמה ימים לברר מה קורה בשוק, ולחזור אליה עם תשובה. הימים הספורים הפכו לשבועיים – כי לכי תמצאי את האנרגיות לנהל שיחה שבה את יודעת שהסיכוי לצאת ממנה בטוב נמוך מאוד.
לבסוף, אחרי שהדחייה כבר נראתה מוגזמת, התקשרתי אליה, וביקשתי ממנה שלא תעלה לי את שכר הדירה. בין הטיעונים השונים ששטחה בפני כהסבר לכך שהיא "צריכה" לעלות לי את שכר הדירה: המחירים עלו, אני לא רוצה לצאת פראיירית, יש מישהו אחר שמוכן להיכנס לדירה ולשלם הרבה יותר ממך.
כשניסיתי להסביר לה שבין כה וכה, גם התשלום הנוכחי, הוא לא משימה פשוטה, וכי השכר שלי, בשונה משכר הדירה, לא עלה באותה רמה, היא אמרה, בין היתר, "?אבל עכשיו את גם גרה עם חבר שלך, לא?". הייתי קצת בהלם, וגמגמתי לה שכן אבל שזה לא אומר כלום. אני צריכה לדעת שאני חיה בדירה שאני יכולה להרשות אותה לעצמי, לא אני ובן הזוג שלי ביחד.
רווקים ורווקות – לא צריכים קורת גג?
בתכלס, התשובה שלה לא הייתה מפתיעה. אחרי ככלות הכול, השיח על מחירי הדיור בארץ מתייחס בעיקר לקנייה. על כן ישנה "תוכנית למשתכן" שכוללת רק מגורי קבע. ובתוך השיח הזה, ובין התוכניות השונות שמציג שר האוצר, משה כחלון, המחשבה היא תמיד על זוגות, עדיף צעירים. הם צריכים בית. רווקות ורווקים – אנחנו ככל הנראה לא צריכות קורת גג, אחרת איך נסביר את העובדה ששום צעד שנעשה בכיוון מחירי הדיור לא מתייחס לאפשרות של אישה או גבר, שלא חולקים חיים עם בן או בת זוג, לרכוש דירה? אולי, אם המערכת לא הייתה חושבת על בית כפרק בשרשרת הנישואים והילדים, אז גם היו מתייחסים כאן, בכובד ראש, גם לשוק הפרוץ של הדירות השכורות.
עד אז, תוכנית "מחיר למשתכן", אולי מופיעה ביחיד ובלשון גבר, אבל הלכה למעשה היא תוכנית ה"מחיר למשתכן ולמשתכנת". אם את לא מוכנה לבוא בברית הנישואים, אם אולי חייך לא כוללים זוגיות ארוכת שנים, או שהזוגיות שלך לא נחשבת כזוגיות על ידי המדינה, ואם רחמנא ליצלן, ילדים זה לא חלק מהתוכנית אצלך, אז את מחוץ למשחק עד גיל 35.
זה נכון גם ביחס לבנקים, שגובים ריבית הרבה יותר גבוהה ממי שלוקחות משכנתא בגפן. קל להצדיק את זה, כי בת אדם אחת זה פחות ביטחונות, אבל בסופו של יום זה רק ממשיך את הקו שבו גם כשמישהו חושב כאן על צעדים שיעניקו יותר ביטחון כלכלי, אם עכשיו ואם בעתיד, הוא חושב בתוך תבניות של משפחה. במילים אחרות, הוא חושב ביטחון כלכלי על בסיס תלות כלכלית. כאילו אנחנו לא חיות בשנת 2016, בה היינו מצפות שזכויות אזרחיות לא יהיו מותנות במסלול חיים מסוים.
דיור ציבורי – לא רק לנשואות עם 3 ילדים או חד הוריות
בפועל, המחשבה שבית מגיע למי שהסכימה לרתום את הרחם שלה למאבק הדמוגרפי, והסכימה לבוא בברית נישואים ומחויבות ארוכת טווח, נוכחת בישראל בכל אחד מסעיפי הדיור הרזים שלה. כך למשל, אם נשים בצד לרגע את העובדה שאין כאן דיור ציבורי, אז כדי להיות זכאית לדיור ציבורי את צריכה להיות או נשואה עם 3 ילדים לפחות, או אם חד הורית, עם אותו מספר ילדים, או נכה או קשישה או עולה. סתם גברים ונשים עניות, שלא התחתנו, שלא הביאו ילדים – הם והן מוזמנים לישון על הספה אצל ההורים אם ידם לא משגת (ובהנחה שלהורים יש ספה פנויה).
מה שמדהים הוא שהתנאים הללו לקורת גג, מכל סוג שהוא, זוגיות ומשפחה, אפילו לא עולים לדיון כאן. זה לא ממש מפתיע. אנחנו מדינה שמרנית מאוד, שלא ממש אוהבת נשים עצמאיות. חוקי דמי המזונות של ביטוח לאומי הם הוכחה ניצחת למחיר שנדרשות נשים לשלם על הבחירה להיפרד מהגבר שעמו התחתנו, או הביאו ילדים לעולם. וכידוע, נשים שמסתכנות בעוני, עלולות להישאר הרבה יותר זמן גם במערכות יחסים אלימות. שלא נאמר פשוט מערכות יחסים שלא עושות אותן מאושרות.
כשמוסיפות על כך את האתוס הלאומי, שחלק ניכר ממנו הוא השירות הצבאי, אז ברור שבמדינת ישראל אף אחד לא יכול להעלות על דעתו שאת ואתה זכאים לדיור וביטחון כלכלי, אם לא בחרתם במסלול הזוגיות. מסלול זה, אחרי הכל, כולל לרוב ילודה, כלומר את מסירת צאצאיכם בבוא היום לצה"ל.
אני מניחה שבשונה מרוב הטור, הפסקה האחרונה תעורר זעם בקרב הקוראות והקוראים, ויכול להיות שגם המחשבה – איך זה קשור – תעלה בראשם של אלה. הלכה למעשה, בשביל לחשוב שגם לגברים ונשים רווקות מגיע ביטחון כלכלי וקורת גג, צריך לחשוב עלינו כאזרחיות, ולא כנתינות. במקום שבו יש שירות חובה, והסירוב להתגייס כרוך בכליאה, אין להתפלא שהמדינה לא מרגישה שהיא חייבת משהו למי שלא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות שלהם ולהתאים את עצמה למטרות שהמדינה שמה לעצמה.