אני כותב הרבה כאן על אבהות חדשה, על אבות מעורבים, על שותפות בהורות, על אבות שלא 'עוזרים' בבית אלא 'שותפים' לגידול הילדים, אבל מחקרים מראים שהתופעה הזו, המכונה 'האבות החדשים', עדיין מתרחשת באחוזים נמוכים מאוד ממשקי הבית ממה שהיינו רוצים לראות.
מחקר חדש שנערך על ידי אור ענבי, דוקטורנט בבר אילן, בדק את מעורבות האבות במטלות הקשורות בבית ובגידול ילדים. המחקר המלא לא פורסם עדיין, וכרגע יש לנו את התמצית הזו בכתבה של וואלה. הממצאים הראו שרוב הגברים נמנעים ממטלות הקשורות בבית. גברים מבלים שעות ארוכות בעבודה, הרבה מעבר לשעות של משרה מלאה וללא קשר לתחום העיסוק שלהם. מהסקר עולה כי מעל שני שלישים מהאבות לא אספו את ילדם מהגן באף אחד מימי החול בשבוע שקדם למחקר, או אספו אותו פעם או פעמיים בלבד. פחות ופחות גברים משתתפים בפעילות מחוץ לבית אחרי הצהרים עם הילד, והם מעורבים בעיקר במטלות של שעות הערב, כמו מקלחת לילדים, מטלה שנחשבת מתגמלת יותר. רק כ-20% מהגברים העידו כי הם משתתפים במטלות של ניקיון וכביסה בבית.
דרור כהנוביץ' ובתו. מתוך הבלוג אבא במשרה מלאה
גברים נלחמים על חזקת הגיל הרך, אבל כמו שכתבתי כאן בעבר,לא יתכן שגברים ידרשו משמורת משותפת ושוויון בין האבות לאמהות בכל הנושא של טיפול בילדים והסדרי ראיה כל עוד הדבר הזה לא יהיה מיושם עוד לפני הגירושים, בתקופת הנישואים או הקשר הזוגי. לא יתכן שגברים יזכרו שיש ילדים רק לאחר הגירושים או הפרידה. את הדבר הזה צריך ליישם כבר בתוך הקשר הזוגי ולא לאחר התפרקות ו. גברים צריכים להיות שותפים מלאים למטלות גידול הילדים מעסיקים ומקומות עבודה צריכים להיות קשובים לצורך הזה ולאפשר זאת. חזקת הגיל הרך צריכה להיות מוחלפת בשיקוף של המצב שהיה קיים לפני הפרידה – אם האב היה שותף מלא בגידול הילדים או מטפל עיקרי בילדים לפני הפרידה, זה צריך להישאר כך. כל עוד הגברים נשארים בעבודה שעות ארוכות ולא נוטלים חלק בגידול הילדים, שלא יבואו בדרישות למשמורת משותפת לאחר הפרידה.
יו"רית נעמ"ת, גליה וולוך, סיפרה בראיון, שלאחר שערכו סקר בקרב הצוותים שלהם במעונות היום ושאלו למי מתקשרים כשהילד חולה או לא מרגיש טוב בגן. הסקר הראה שהרוב המוחץ של המטפלות מתקשרות לאמהות. כחלק מנסיון להוביל שינוי, נעמ"ת פרסמה הוראה למטפלות להתקשר לאבות, מה שעורר תגובות כמו "איפה אשתי?", "מה קרה לטלפון של אשתי?", אבל זו דוגמה לשינוי קטן שצריך לערוך וקל לעשות.
נזכרתי במחקר של אור ענבי כשראיתי את הסרטון הזה שבו פרופסור מתראיין מהבית לBBC- כשפתאום הילדים נכנסים לחדר באמצע הראיון:
רוב התגובות ברשת צחקו מבת זוגו של הפרופסור, שרצה אחרי הילדים ומשתטחת על הרצפה בנסיון נואש להעיף אותם מהחדר, אבל אני דווקא הסתכלתי על תגובתו של הפרופסור לכניסה של הבת שלו לחדר, והניסיון הנואש והקר שלו לדחוף אותה אחורה. התגובה שלו הפריעה לי, אפילו כאבה לי, הדחיפה הזו אחורה כשהוא אפילו לא מסתכל עליה, ממשיך להתבונן במסך מולו ומנסה לשמור על ארשת פנים מכובדת. נכון, הוא נבוך, זה ה-BBC ושידור חי וכל זה, אבל הוא יכול היה לעשות את זה בצורה הרבה יותר אלגנטית, לחבק את הילדה, להחזיק אותה, להסביר לה שאבא כרגע מתראיין לטלויזיה ושתיתן לו להשלים את הראיון. זה יכול היה להיות הרבה יותר יפה ומרגש, אפילו טבעי ואנושי. זה יכול היה להיות מרגש כי זה היה מציג אותו באור אנושי יותר, מה לעשות? ילדים נמצאים בבית וזה חלק מהחיים כשאתה מתראיין בבית.
זוכרים את ד"ר סידני אנגלברג, המרצה באוניברסיטה העברית , שתועד כשהוא מחזיק תינוק של אחת הסטודנטיות בזמן השיעור באוניברסיטה? הנה תגובה נהדרת של גבר לתינוק ש"מפריע" למהלך השיעור ומשדר לסטודנטיות שהן יכולות להביא את התינוקות לשיעורים ולהמשיך בלימודים. תינוק זה לא "הפרעה" ולא "מטרד". זה טבעי, זה חלק מהחיים וסטודנטיות (וגם סטודנטים, אם כבר אנחנו בעניין הזה) צריכים לקבל לגיטימציה להביא תינוק לשיעורים. מקרה הפוך התרחש בסמינר הקיבוצים כשסטודנטית הגיעה לשיעור עם תינוקת וסולקה על ידי המרצה, בטענה שתקנון המוסד אוסר על הכנסת תינוקות לשיעור.
ילדים ותינוקות זה לא מטרד, וגברים צריכים להבין שהם שותפים מלאים לגידול הילדים ולמטלות הבית. לא עוזרים, שותפים. זה אומר שגברים יצאו מהעבודה מוקדם יותר פעמיים-שלוש בשבוע, יאספו ילדים מהגנים ומהמסגרות החינוכיות ויתחילו להיות אבות. אל תגידו "אבל מקום העבודה שלי לא יסכים לזה", תדרשו את זה ותהפכו את זה לדרישה לגיטימית.