יום חמישי, 19:00 בערב על כביש 1. האחרון מעולם לא הבטיח להיות כביש שכיף לנסוע בו לא בבוקר ולא בערב. שני נתיבים שלעולם באחד מהם תהיה המשאית התקועה, תאונת השרשרת או מזכיר אמריקאי שהלך לאיבוד, ובמקום נסיעה קלה ונעימה של 40 דקות, לעולם ה'וייז' יעבוד שעות נוספות כדי להתאים את הזמנים שלו שוב ושוב. ובחודשים האחרונים גם שיפוצים אינסופיים ומיני הינדוסים גם בשעות הלילה, כאילו באו לומר- אין זמן טוב להגיע לירושלים.
עוד באון לייף:
- קולות של שנאה צוהלת השתלטו על ירושלים
- צוק איתן: ניצחון או הפסד?
- לוסי אהריש: לא באתי למצוא חן בעיניי אף אחד
אבל הכביש היה ריק. מסתבר שלמעט מספר פוליטיקאים מקוששי קולות, אף אחד לא רוצה בה יותר. ירושלים היא שדרות החדשה. כמה הצהרות לתקשורת, כמה 'סינקים' של הר הבית ויאללה, אודרופ הביתה.
נסעתי בחזרה אל העיר שנמצאת באבל מתמיד בחודשים האחרונים, מדממת ודוממת אלי מאבק של אנשים שברובם לא חיים בה אלא משתמשים בה ובשמה בעבור מאבק גדול יותר שבמהותו לא יביא מזור והקלה לאף אחד מתושביה אלא רק סבל נוסף. הייתה לי סיבה מצוינת לנסוע: לשיר.
'פשוט שרים' הוא פרויקט יהודי-ערבי פרי יוזמת 'בית הלל', שכל מטרתו הוא לשיר ולשמוח ביחד, גם בעברית וגם בערבית- הרים פסטיבל בעזרתה המפתיעה (עבורי לפחות) של העירייה דרך 'רשות הצעירים'. לא לדבר, לא להפגין, לא ליידות. רק לאכול, לשתות, לשיר ולרקוד. לא יכולתי שלא להיות שם. ההתארגנות בדירה במרכז העיר, לאחר ימים שלא שהיתי בה, בין המקלחת לקפה ופריקת המזוודה נבנתה להיות תפאורה לתפארת בערב שכזה, שרק בסופו אבין עד תום: מסוקים באוויר והדי ירי ופיצוצים ללא הרף כשברקע הקצב הקבוע של הסירנות.
הרבה פעמים נתקלתי בסרטים ובספרים, דוגמת "שירת הסירנה", על המסיבות ו'חגיגות סוף העולם' על גגות תל אביב תחת מטרי הסקאדים, החדרים האטומים והסלוטפים הבלתי נדלים של ישראל 91' במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. לא לגמרי הבנתי על מה הייתה כל המהומה. ניסיתי להבין, לא הצלחתי להרגיש. כשהגעתי לרחוב שושן ביום חמישי האחרון, מנסה לפלס דרך בין אלפי האנשים, אני חושב שסוף סוף הצלחתי. ככה נראית מסיבת סיום. ההתרגשות, הפורקן, כי עוד קצת ונגמר. כל כך הרבה אנשים, פלסטיניות ויהודיות, יהודים ופלסטינים. יחד. שרים ורוקדים. כי לכו תדעו מה יביא מחר.
לשיר ולשמוח בערבית ובעברית. פשוט שרים
ומהן מסיבות סיום אם לא רגע אחרון, רגע לפני שאומרים שלום לתקופה, נפרד מהאנשים שאתה אוהב ומתחילים מחדש, במקום אחר, בזמן אחר. אם בטוב ואם ברע, אם לטוב ואם לרע. כמה דקות הליכה מרחוב שושן, הבטונדות יושבות להן, מחכות,חלקן מכסות עקבות של דם. עצם תפקידן הוא בלהיראות. גם הן יודעות, שבמקום שבו שמים בטונדות, יהיה זה המקום בו יגיעו אליו המאבטחים. הם כבר על הרכבת. התחנה הבאה- מרכז העיר. ועוד רגע אל האוטובוסים קו 19, 68, 74. מסיבת סיום כי הפחד מחלחל אל כל העיר, אל מערבה. ולא רק אליה. היא מצליחה לגעת בכולם. קולות של חברים קרובים וברשת שמתוודים בבושה. שוו בעיניכם פעיל חברתי שפועל כל חייו הבוגרים למען דו-קיום ויורד מהמונית שירות או מהאוטובוס רק בגלל אדם שחזותו 'מאיימת'. שלא נאמר ערבית.
מעט אלכוהול, וחוזר להופעה, yemen bluesו-lubna salame מטריפים את האווירה. תמונה די תלושה לאלבום של החודשים האחרונים. יהודים שרים בערבית, פלסטינים שרים בעברית. כמה שעות לפני, לא היה ברור אם האירוע יתקיים, וגם בפתיחה המתח מורגש. חלק מחברי הפלסטינים פחדו להגיע למערב העיר. וחברי היהודים, חלקם הרגישו, שיום אחרי פיגוע הדריסה "זה לא הזמן". הבנתי אותם.
זה לא הזמן? פרויקט פשוט שרים
אני יושב מעט בצד להרהר, אכן מסיבת סיום? עשרות מתנדבים בגילי עזרו להפיק את הדבר הזה שקיבץ, בעיקר אני מניח, מאות ואלפי אנשים שביום יום שלהם יוזמים, מארגנים יוצרים ומובילים למציאות אחרת. מציאות שלא כוללת בתוכה בטונדות, תהלוכות שנאה, הסתה, אלימות וטרור. כמה מאות נשים ואנשים מדהימות ומדהימים שאני לבדי מכיר שיכולים להפוך את זה למקום אחר, שפוי יותר, מטיב עם כל האנשים שחיים בו. לא יכולים…עושים ועושות ימים כלילות ולא אומרים נואש. חלקןם אפילו עושים אחד ועוד אחד על כיבוש, אפליה, מאבק ותוצאותיו הרות האסון. ועוד כמה אלפי או עשרות אלפים כאלו יש? הם והן עוד פה, עוד לא ברחו לברלין או לסידני. חבל, אני אומר לעצמי, שמר יובל דיסקין היקר לא הגיע לכאן, לרחוב שושן, להוריד שוט של ערק. ה"צעירים חסרי המנוח" אותם הוא מחפש, את הלהט האידאולוגי, ואת הערכים של הדור החדש הוא יכול היה למצוא פה בשפע. ואולי כשגם יניחו לפוליטיקות הקטנות, המנהיגות בוא תבוא ותסמן עמה את סוף עונת הציד.
והקהל מתפזר לאיטו, עובר בדרך לעוד כוסית ועוד קצת מוזיקה במקומות הנפלאים שנפתחו במורד הרחוב. הולך את הדרך הקצרה הביתה , מעלה גן העצמאות, היריד נדם, ורעש הרוטרים מהמסוקים, הסירנות ושאר הדי הירי חזרו לתבוע את חלקם. בלוז של זיקוקים עצובים. מסיבת סיום, נובמבר 2014, ירושלים