בסופו של יום תעודת זהות הן פיסת נייר. זהו גם טבעם של דרכונים. אמנם שני המסמכים הללו מונפקים על ידי מדינת ישראל, ויש רבות ורבים שחולמים עליהם ולא יזכו בהם לעולם, אבל אלה שתי פיסות נייר. כשלעצמן הן לא יכולות להבטיח דבר, בטח לא שוויון זכויות והזדמנויות. לא במקרה יש בישראל די נשים וגברים שיש להם מסמכים רשמיים של מדינת ישראל, שעליהם מופיעים תמונתם ושמם, ושאינם אזרחים שווים במדינה הזו. זה נכון באופן גורף לפלסטינים עם אזרחות ישראלית, אבל גם לקבוצות נוספות כגון האוכלוסייה האתיופית, המזרחית ודוברת הרוסית בארץ. על הנייר כל האפשרויות פתוחות. הלכה למעשה, מדינת ישראל מעניקה לקבוצות אלה טווח מצומצם של פעילות, והן תמיד יידרשו להוכיח את יהדותם, ציונותם ונאמנותם למדינת ישראל. כשזה נוגע לאוכלוסיה הפלסטינית – בתוך ישראל ומחוצה לה – המצב חמור עוד יותר. בסתר לבה המוחצן לרוב מדינת ישראל היתה שמחה לו היה בנמצא קסם, כזה שבו עושות "פו" קטן, ושלאחריו אין יותר פלסטינים – לא בתוך הקו הירוק ולא מחוצה לו.
זו המדיניות של מדינת ישראל הציונית מראשיתה ועד ימינו אנו, ודי אירועים והתבטאויות לאורך ההיסטוריה שלה מוכיחים זאת. וכל עוד מדינת ישראל תתעקש על זהותה כמדינת יהודית וציונית, שום דבר לא יוכל להשתנות. לוסי אהריש, כמו גם פלסטינים ופלסטיניות בעלי אזרחות ישראלית, לעולם לא יתקבלו כאן. אזרחית שוות זכויות אהריש לא תהיה כאן לעולם. כאישה פלסטינית כל שאהריש יכולה לייחל לו בגבולות המדינה הציונית הוא להיות אזרחית שוות זכויות על הנייר. הסיבה פשוטה: בשורה התחתונה מדינה שמוגדרת כמדינת היהודים באופן בלעדי לא יכולה להכיל בתוכה קבוצות שהיא תופסת ככאלה שמטמעות את טוהר הגזע שאליו היא חותרת.
אהריש הגיע אתמול כמעט לדמעות אתמול, עת נדרשה להתדיין בתוכנית 'פגוש את העיתונות' על אמירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שעות ספורות לפני שנסגרו הקלפיות ביום שלישי האחרון. נתניהו קרא לבוחריו לצאת ולהצביע, כי "הערבים נוהרים לקלפיות". אהריש הזדעזעה, ובצדק. האמירה הזו מבטאת באופן חד משמעי שניירות רשמיים לחוד ומציאות לחוד. ערביי ישראל בראות עיניו של בנימין נתניהו הם סכנה למדינת ישראל. והאפשרות שיצביעו, ושהרשימה המשותפת תגרוף מנדטים רבים, היא סכנה על קיומה של מדינת ישראל – אותה אחת שמוציאה את אזרחיה – היהודים – למלחמה כל שנתיים, כדי לתחזק את תסריטי האימה.
אבל מעבר לצדקת הזעזוע של אהריש, ואי-הלגיטימיות באמירתו של נתניהו, הדמעות של אהריש היו דמעותיה של אישה שמנסה בכל כוחה להתקבל לחברה הישראלית, ופעם אחר פעם מגלה שמבחינת כלל שדרות החברה הישראלית – אין לה כאן מקום. היא לא באמת רצויה, ואם היא רצויה הרי זה בעיקר כדי שתשמש כעלה תאנה לאותה דמוקרטיה שמרכיבה 50% מההגדרה של מדינת ישראל. דמוקרטיה שאין לא משמעות מעבר ליום הבחירות, בו אנחנו יוצאות אל הקלפי. בסופו של יום, למרות שאהריש היא הערביה שהיהודים אוהבים לאהוב, כי אז הם מרגישים שוחרי שלום נאורים, היא ערביה בשבילם. וכערביה במדינת ישראל הציונית היא קודם כל איום שצריך לנטרל. אחרי שזה נעשה, ובאם תסכים לקבל על עצמה את כל תנאי ההתנהגות וההתבטאות שנקבעו כאן, אז תוכל להתחיל לפסוע בתוך רצפת הבוץ שבה מדינת ישראל מציבה אותה ואת אחיותיה ואחיה הפלסטינים.
אהריש אכן עשתה זאת. לא במקרה ראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני, שישב בפאנל, אמר לה שהיא אזרחית למופת. אבל אהריש מסרבת להבין שלא משנה כמה שעות מסך תקבל, היא תמיד תהיה ערביה, אם בעיני נתניהו, אם בעיני התקשורת, אם בעיני יותר מדי אזרחיות ואזרחים ישראלים. כל עוד נוכחותה בפריים טיים הישראלי מותנית בכך שהתכנים שלה יהיו נעימים דיים לאוזנינו, שהביקורת שלה לא תחרוג מהמקובל, ושתבקר חדשות לבקרים את הפוליטיקאיות והפוליטיקאים הפלסטינים – היא נותרת ערביה. כלומר, מי ששייכת כאן למיעוט שקודם לזכויותיו עליו לקבל עליו סט של תנאים דרקוניים.
די להסתכל על הפאנל של 'פגוש את העיתונות' אמש כדי לפגוש את הצביעות הישראלית במלוא הדרה. אהריש מתראיינת על ידי רינה מצליח שהריאיון שערכה עם חנין זועבי היה לטעמי אחד ממפגני האלימות המרשימים שנראו על המסך. לצדה של אהריש ישב שמעוני שרק לפני חודשים ספורים הורה להפסיק את עבודתם של ערבים אזרחי ישראל באשקלון, כי בכל זאת, ערבים הם קודם כל, אם לא באופן עקרוני, איום ביטחוני. עוד ישבו לצדה ד"ר יועז הנדל, מי שהיה ראש מערך ההסברה הלאומי, עד לפרישתו על רקע פרשת נתן אשל. ואליהם הצטרף הד"ר לתקשורת גדי וולפספלד, כדי שהדיון יישא נופך מקצועי.
זה היה מפגן ראווה של הפרד ומשול, במהלכו אהריש נדרשה לקעקע את הרשימה המשותפת, ולהגדיר חלקים ממנה כקיצוניים, כמו גם לטעון שהאוכלוסיה הערבית בישראל הצביעה ברגליים לנוכחה. זאת למרות שאחוז ההצבעה באוכלוסייה הערבית עלה בבחירות האחרונות מ-56% ל-65%. בהמשך לכך נדרשה אהריש גם להוקיע את זועבי וח"כ ג'מאל זחאלקה, כדי להוכיח נאמנות, ולהראות שהיא הערביה הטובה. בין לבין היא זכתה למחמאות מצד שמעוני, ולאמירה בלתי נשכחת מצד הנדל שקיווה שכל הרשימה המשותפת תהיה כמו לוסי אהריש. במילים אחרות, הלוואי וכל הפלסטינים שאוחזים בתעודת זהות ישראלית יהיו ממושמעים כמוך; יסרבו לקבל את הדרישה לאי סימטריה בין כובש לנכבש, בין קרבן למקרבן. בצורה זו כל באי הפאנל יוכלו לשבת יחדיו, להתייחס לאמירתו של נתניהו כפליטת פה שלא נוסחה היטב, אך שאין בה כדי להביע גזענות, ולהתעלם מהמדיניות היומיומית שבתוכה חיים פלסטינים ופלסטיניות במדינת ישראל.
כאישה מזרחית שמכירה מקרוב ועל גופה את השיח הישראלי, זה שמוכן לקבל אותך ואת שכמותך לתוכו רק אם תהיי נחמדה דייה, ולא תסטי מהקו ששורטט עבורך בהתאם לאידיאולוגיה הציונית, כאב לי לראות את אהריש אתמול באולפן. גזענות היא דבר מכאיב תמיד, אבל הכאב שחש מי שמנסה בכל כוחו להתקבל, ונבעט החוצה פעם אחר פעם, קשה אף יותר. נכון לאתמול נראה שאהריש לא מבינה, ככל הנראה, שזה דבר אחד לקוות ליום שבו השטח שעליו מדינת ישראל עומדת היום יהפוך למרחב שבו יחיו ערבים ויהודים בשלום ושוויון, אבל זה דבר אחר להסכים לקבל עליך את כל התנאים שמציב המדכא, ולקוות שמתוך כך יקרה השינוי.
מי תתן ואהריש תבין זאת עוד לפני יום העצמאות, ותסרב לקבל על עצמה את תפקיד עלה התאנה שאותו תמלא כמדליקתה של משואה. מסמוס אחיזת העיניים של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ושוויונית הוא האינטרס של כולנו. רק אחרי שנכיר בכך שלא מדובר אלא באחיזת עיניים, נוכל להתחיל ליהנות מכל העושר של האדמה שעליה עומדת מדינת ישראל. והדבר נכון גם לכל היהודים שהתרגשו אתמול מאהריש והלכו בבוקר לעבודה וחלקו עם חבריהם את התרגשותם מדמעותיה. הדרישה להתפכחות שרירה וקיימת גם עבורם.