"אני מפסיק לענות לכתבים האלה, אני לא עומד בזה יותר, הם עושים הכל אבל הכל בשביל פיסת מידע נוספת. לא חשוב אם זה הורס חקירה, פוגע במשפחת קורבן עברה, יכול לחבל ביכולת שלנו להצליח ללכוד את החשוד, בסופו של דבר, פיסת המידע הזו, יכולה לפגוע בבטחון כולנו". את המשפט הזה אמר תוך שהוא נאנח, כמעט מיואש , קצין בכיר הקשור לחקירת פרשת האונס בגן העיר.
במשטרת מחוז ת"א התחננו בפני הכתבים שלא לגשת למשפחתו של חברה של הנערה הנאנסת. התחננו. הוריו איימו, כעסו זעמו כי הכתבים התישבו מול ביתם, משחרים לטרף – לנער או למישהו ממשפחתו כדי לדלות עוד משפט שיוכלו לכתר "בלעדי".
תוך שניות מרגע צפצוף הביפרים המתריעים על ארוע קשה, ארוע חריג, במקרה הזה אונס נערה לעיני חברה, ומחול השדים מתחיל.
זו לא רק האובססיה של העיתונאים, כתבים ושדרנים ללמוד עוד ועוד פרטים על הארוע, לגרד כל שביב מידע. זה בסדר, זה התפקיד, לאפשר לתת לציבור את המידע הנחוץ. לא בשביל הרכילות, חלילה, אלא כדי להזהיר, להודיע, להתריע. אבל בדרך שכחנו כולנו את האנושיות, והפכנו לערפדים, מטרידים, עלוקות, מוצצי דם, תחרותיים, פוצעים ומזיקים ועוד שורה של ביטויים שקצרה היריעה, בדרך לספק את המפלצת הרעבה: כלי התקשורת שלנו.
לאנוס אותה בפעם השנייה
זה שוב ושוב קורה, דקות אחרי שנודע על אירוע של אונס, או הטרדה קשה: הערפדים, אנחנו, משחרים לטרף. היזכרו באותה נאנסת מרחובות, שבעודה מתארת בפני החוקרים את שאירע לה, אונס במיטתה בידי פורץ, כבר התייצבו סביב ביתה עשרות צלמים וכתבים. הם דפקו על דלתות השכנים, במטרה לדלות כל פרט על האישה, דרכו ברגל גסה על פרטיותה והפרו את החוק הבסיסי שלא לפרסם שמה של קורבן מין. גם לא כשמבשרים לכל השכנים מה קרה לה.
ואף גרוע מכך, למחרת פורסמה תמונתה של הנאנסת, מתחבאת מתחת למעיל על מנת שלא לחשוף את פניה כאחרונת העבריינים. ואז סוף סוף נחקק החוק האוסר פרסום תמונות כאלה. אז מה? להגיע לבית נאנסת ולעמוד מול ביתה זה לא לחשוף אותה? ועוד איך חשיפה.
וגם היום אנחנו ממשיכים. אפשר לעקוב החבר של הנערה, או ממש אחריה כשהיא יוצאת מתחנת המשטרה. מותר להציק לכל מי שבסביבה כדי לגלות את שמה, כתובתה, ולהתדפק על דלתה או דלת הוריה. גם עושים שיחת טלפון עם האם, האב, האח או קרובים שממש לא יודעים שהם מוקלטים, לא יודעים מי מהעבר השני, לעתים בטוחים שאלה שוטרים, ומתוך המצב וההתרגשות לא מבינים שבצד השני נמצא איש תקשורת.
מי יגיע ראשון לנאנסת?
והכל בשם התחרות. מי יהיה זה שיגיע ראשון לנאנסת, ישאב מפיה ציוץ או קול כדי להשמיע לאומה. מי יהיה זה שיגיע להוריה, לחבריה, לחבר שלה, ויוכיח שהוא הוא זה עשה את זה. מי יביא את הפרט המוכמן, זה שאסור לפרסם על מנת שלא לפגוע בחקירה, מי יחשוף עוד מידע צהוב מקיז דם. וכך, בדרך השתנתה המשימה שיש לעמוד בה: לא הבאת המידע לציבור, כי אם להראות לקולגות מה אני יכול.
בדרך להשגת המטרה, שביב המידע העלק בלעדי, הכל מותר. אין קווים אדומים, אין אחריות שידורית, אין נשמה ששמה גבולות. ואנחנו שוכחים שמדובר בנערה, נער או אישה שעברו טראומה. ומדובר במשפחה אבלה, מרוסקת, שחוותה שבר איום.
בסופו של דבר, האזרחים לא באמת רוצים או צריכים לשמוע את פרטי הפרטים של האירוע המזעזע. הם יסתפקו גם בלהבין שהיה אירוע קשה ושחייבים להיות ערניים ולהישמר לנפשותיכם. אבל מדובר גם בכלי תקשורת מתחרים, בעורכים וכותבים, ובעלי עיתון – סוג של אמבה שאיננה שבעה לעולם, שצריך להאכיל בלי הפסקה, שגדלה וגדלה וגדלה.
וכולנו יחד שוכחים דבר אחד קטן אבל חשוב: גם אנחנו, העיתונאים, אזרחים מן השורה. וגם לנו זה עלול לקרות יום אחד בקלות רבה. יום אחד אולי נהיה אנחנו הקורבן, ונעמוד מן העבר השני. ואז, אז יהיה המבחן האמיתי שלנו.