מטלות הבית היו בעבר עונש כבד עבורי. במיוחד בתקופות של זוגיות. כשאני רווקה, אין עוד מישהו שצריך לסדר אחריו ואין אף אחד שמצפה שאני אקפל לו את התחתונים, אז החיים הרבה יותר פשוטים; אם ממש לא מתחשק לי אני שומטת את מטלות הבית ליום יומיים ואף אחד לא מסתכל בי בעין עקומה חוץ ממני עצמי.

 

אין דבר שהיה שנוא עלי יותר מלרחוץ כלים או לקפל כביסה. העבודה הסיזיפית הזאת אינה תואמת את הטבע האופטימי שלי, המצפה שבסוף כל מאמץ שאני עושה, העולם יעצור וימחא כפיים; "כל הכבוד יעל, שטפת כלים, את גדולה מהחיים, את גאונה, איזה יופי".

עוד ב Onlife:

 

 

אבל הפנטזיות שלי התרסקו על המרצפות הקרות של המציאות. מסתבר שאף אחד לא עוצר ואף אחד לא מוחא כפיים. להפך, בני הזוג שהיו לי תמיד הרימו גבה וחשבו בלבם שהניקיון והסדר אמורים "לבוא לי טבעי" כמו שאומרים באנגלית, והציפייה התובענית שהם יצדיעו לי אחרי כל סשן קיפול חולצות הרגיזה אותם אף יותר. אבל מה אני אעשה? זה לא בא לי טבעי ולא בא לי בכלל. אני צריכה להשקיע מאמץ עצום ולהשתדל השתדלות גדולה כדי לנקות ולסדר.

 

ואני מדברת גם על מטלות ברובד הבסיסי ביותר. הרי מטלות הבית הן פשוט הפעילות הכי משעממת, מעייפת וחסרת תוחלת בעולם כולו. נורא ברור לי מדוע גברים בחרו לעצמם (בעידן הפרה-פמיניסטי, כשעוד מישהו הקשיב לדעתם) לצאת לצוד והשאירו את הנשים ללקט ולקפל. ציד, על פניו, מעניין ומרגש פי מיליון.

קשה לי לקחת על עצמי את התפקיד שהוטל עלי בלי שבחרתי

כדי "לנקות את השולחן", אני חייבת להודות שאני אוהבת שהבית נקי ומסודר, מאד. זה הרבה יותר נעים, חד משמעית. אבל למה אני אחראית? לא רוצה. לא בא לי לנהל את תיק הפנים. רוצה חלוקה שווה בנטל. 50:50. לא פחות ולא יותר. אין דחיות, אין פשרות ואין הידברות. נקודה.

 

עם האקס זה לא עבד, למרות שבאמת ניסיתי. במקום לשחות בהוויה הזוגית ולהשתכשך במימיה המנחמים, יצאנו למלחמות וצחצחנו חרבות על בסיס יומי. לפעמים אני חושבת שלו הייתי מזן הנשים האלה, הטוענות שהן אוהבות את עבודות הבית וששטיפת כלים מרגיעה אותן, הייתי עדיין בזוגיות הזאת והתא המשפחתי שלי היה נשאר מאוחד לנצח. מצד שני, ייתכן שאני משלה את עצמי והריבים על מטלות הבית היו ריבים שכיסו על כעסים מהותיים הרבה יותר.

 

בני הזוג שבחרתי, כולל האקס, למרות היומרות והדיבורים היפים על שוויון, היו שותפים גרועים לניהול מטלות הבית ולא היטו כתף לשוויון מלא. המקסימום שקיבלתי היה הסכמה ממורמרת למערכת של תורנויות, שמעולם לא התקיימה באופן מלא. אבל תמיד תמיד תמיד  ניהול העל היה שלי. תשובות כמו: "אם מפריע לך, תשימי את הנעליים שלי במקום", "תיכף", "אחר כך", "תרחצי את, אם זה דחוף לך" ו"אני לא יכול עכשיו" היו תשובות שגרתיות שקיבלתי. נדמה לי שהקושי הגדול ביותר שלי היה חוסר האמפתיה של האקס כלפי הקושי שלי לנהל את הסיפור הזה, אותו קושי פנימי לקחת את התפקיד הג'נדריאלי שהוטל עלי כנגד רצוני ובחירתי. וככה, התפרקנו, וכל אחד מצא את דרכו במקום אחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי לשמור על סדר זה מרגש ופשוט יותר ממה שאני חושבת

בתקופה האחרונה, עקב עובדת היותי אימא, וגם עקב החלטתי להתבגר קצת ויהי מה, הזמנתי לי "גמד להשכרה". מדובר באישה מקסימה במיוחד (שהייתי מתחתנת איתה, לו רק הייתי נמשכת מינית לנשים) המלמדת אותך שיטה של שמירה על סדר. מסדרת ומתייקת יחד איתך את כל הכאוס שצברת כל חייך, ובמשך כמה ימים מלווה אותך באופן פלאי, מוצאת לכל דבר מקום נוח והגיוני, ועובדת איתך על פתרונות יצירתיים. היא מלאת חדווה לסדר, כל דבר היא סוגרת בקופסאות עם מדבקות מקושטות, ונקודת מבטה נקייה משיקולים מגדריים זרים של "אתה או אני".

אחרי שהגמדית ביקרה בביתי והכל הוכנס לקופסאות, קוטלג וקושט בלבבות קטנים, הרגשתי שאני סוף סוף נושמת. ושאולי לשמור על סדר זה דווקא אפשרי ואפילו אתגרי, מרגש ופשוט יותר ממה שאני חושבת, ופתאום גם זוגיות נראית לי כמו אופציה קורצת הרבה יותר. לעשות בוחטות בעצמי ולשכור לי "עזרה" על בסיס יומי זאת גם אופציה שאני לא פוסלת על הסף. שמעתי גם על  נזירי זן בודהיסטיים שהגיעו להארה בעת ששטפו את קערת האורז שלהם. אז אני עדיין אופטימית.