שיר זלצמן איבדה את אמא שלה וכמעט איבדה את בנה לפני שהכריזה על עצמה 'ציירת'

זה לקח שנים, תלאות ודרמות משפחתיות עד ששיר זלצמן, בת 37, הרשתה לעצמה לקרוא לעצמה לציירת. "אין מצב, אוי ואבוי עם אינטליגנציה תקינה לעסוק במקצוע שלא מכניס?, שאין לו לימודים גבוהים שהם מוסדרים, זה ממש אין סיכוי." היא מתארת את האווירה בבית כשנושא הציור עלה. "זה טאבו. למרות שסבא שלי היה צייר, אבל הוא לא עסק בזה כמקצוע, אפילו שהוא היה מעולה ואני בטוחה שאם הוא היה עוסק רק בזה הוא היה מאוד מפורסם. אז הלכתי ללמוד טיפול באמנות, שזה תואר שני, ומאוד נהניתי. העבודה עצמה היא עבודה שהיא שליחות, אבל היא גם מאוד קשה נפשית.  זה היה בסדר כשאני הייתי יותר אסופה, אבל ברגע שמתחילים אירועי חיים יותר משמעותיים, הרגשתי שאני לא מצליחה לעשות את זה טוב כמו שהייתי רוצה. הייתי מאוד שברירית, ועסקתי גם בנושאים שהם היו יותר מדי קרובים לדברים שעברו עליי."

שבע שנים זלצמן עסקה בטיפול באמנות אבל המחיר הנפשי שזה גבה ממנה הוא כבד. "לאט לאט עם השנים ראיתי מעין תהליך הפוך כזה אצל הקולגות שלי, הן הלכו והפכו להיות יותר עמידות, עם חוסן, הרבה פחות לוקחות ללב. הרבה פחות מתמסרות לטיפולים במובן של הזדהות, לא לוקחות את זה הביתה, יודעות לעשות הפרדה טובה. ואני עם השנים הפכתי להיות יותר רגישה, יותר לוקחת הביתה וללב. בעלי עמרי אמר לי בשנים הראשונות "את יודעת שזה לא מה שאת צריכה לעשות בחיים?" ואני התקוממתי ואמרתי "איך אתה לא מתבייש, למדתי 7 שנים כדי לעשות את זה, זה מקצוע קשה וטוב" ואני באמת הייתי טובה בו. הוא אמר לי " את לא שמה לב אבל זה שובר אותך" וכמובן שהוא צדק. הוא מכיר אותי המון שנים. המקצוע הזה ממש הלך והחליש אותי ובאיזשהו מצב כבר הרגשתי שאם אני ממשיכה לעסוק בו, אז אני צריכה לוותר על הטיפול בילדים שלי ועל המשאבים הנפשיים שלי. אז ברחתי שוב למקום המפלט הטבעי שלי, האמנות, שאת זה עשיתי תמיד מאז שהייתי נערה. זה היה מרפא אותי."

בהדרגה היא הורידה משרה ופנתה לעסוק יותר ויותר באמנות. במקום לטפל באמנות באחרים, האמנות הפכה לטיפול שלה. "זה כאילו אנליזה עצמית מה שאני עושה פה בסטודיו. זה לא שזה קל, זה לא שברחתי לזה כי זה הדבר הנעים לעשות, אני מגיעה לפה במצב מלחמה. כמו שמגיעים לטיפול נפשי, אני יודעת שהיום אני אצטרך לטפל בנושאים שהם לא נעימים לי, שהם קשים לי, שהם כואבים לי. זה מה שאני עושה פה עם עצמי."

גם היום את נכנסת לסטודיו למלחמה?

"כן, ברור. אם אין מלחמה לא יהיה לי ציור, הוא לא יצא. הוא חייב לצאת ממשהו מאוד עמוק ואני חייבת להגיע למקומות העמוקים האלה."

כלומר, היצירה נובעת מכאב, היא לא יכולה לנבוע משמחה?

"לא הצלחתי להגיע לזה. יכול להיות שבעתיד אני אצור ממקום שהוא לגמרי שלם, והציורים שלי ייצאו אחרים. כרגע הציורים הם של סערה, אני לא יודעת אם זה בגלל שככה אני רגילה לצייר מאז שהייתי נערה, שוב, זה היה הכלי שלי, מקום המפלט שלי, ואני חושבת שזה גם מה שמאוד חיבר אותי בסופו של דבר גם לטפל באמנות. זו דרך ההבעה שלי, אני עושה את זה יותר טוב ממה שאני מדברת, ממה שאני הולכת, זה דבר שאני יודעת לעשות הכי טוב."

לצייר את הסערה

היא מציירת אבסטרקט. ציורים בצבעים קשים, כאלו שכל אחד יכול לראות בהם משהו אחר. יש מי שלא יבין זאת בכלל, יש מי שיראה בהם את עצמו ואת סיפור חייו.

"סבא שלי היה צייר ריאליסטי, ומאז שהייתי ילדה הוא היה מצייר וסובל, כי הוא היה מאוד פרפקציוניסט והכול היה חייב להיות מדויק בטירוף. ואני זוכרת ששנים פחדתי שהוא יראה מה אני מציירת. כנערה חשבתי שאני המצאתי את האבסטרקט, זה לא היה ז'אנר שאני הכרתי, לא היה אז אינטרנט, לא היה אז ידע לגבי איזה אמנות עכשיו נמצאת בעולם. הרגשתי חריגה שאני עושה אמנות שהיא לא מדויקת, ואמרתי אם סבא שנתן לי את הצבעים שלי בהתחלה, עולה עכשיו לחדר שלי ורואה מה אני עושה, הוא ממש יכעס עליי. ואחרי שנים, כשהוא כבר היה בן 60 פלוס, הוא פתאום ראה ציורים שלי ואמר לי 'זה מדהים, איך הסתרת את זה ממני?'. אני זוכרת משפט שאימא שלי אמרה לי "אני לא מסוגלת להיכנס אלייך לחדר, החדר שלך פשוט אי אפשר להיכנס אליו", הכול היה מלא ציורים וזה לא היה נעים לראות, לא קיבלתי על זה פידבק חיובי, זה היה תמיד משהו שאני עושה בשביל עצמי למרות שאף אחד לא אוהב את זה. אחרי שנים אני חושבת שגם הטכניקה שלי השתפרה וגם בעיקר משהו שם התקבל יותר, אולי בגלל השינויים בעולם, אולי בגלל שהציור טיפה התעדן, אני לא יודעת, אבל האמנות שלי –  פתאום אנשים כן אוהבים אותה ואומרים שהציורים שלי יפים. אני לא רגילה לזה, אני לא עושה את זה כדי שזה יהיה יפה, אני עושה את זה כי זה חייב לצאת, אחרת זה יישאר בפנים ואז יהיה לי נורא קשה לשאת את זה."

ולא סתם אוהבים את הציורים של זלצמן. ציור שלה התקבל לביאנלה בקיאנצ'נו באיטליה, הביאנלה הנחשבת בעולם לציור אבסטרקט בהשתתפות 150 אמנים מכל העולם והציור הזה שלה זכה במקום הראשון אבל הרגע הזה מגיע אחרי דרמות משפחתיות שתסריטאי בנטפליקס לא היה חושב עליהם.

דרמה משפחתית בארבעה חלקים

יש לה שני ילדים, עידן בן 7 וחצי ואלה עוד מעט בת 4, והדרמה שאפפה את לידתו של עידן ומותה של אמה עדיין מלווים אותה יום יום.

"אימא שלי הייתה חולה הרבה שנים. וכשהייתי בחודש ממש מתקדם, חודש שמיני כזה, היא אמרה לי 'לכי תעשי בדיקה שיוציאו לי צילומים כי אני לא אספיק לראות את הילד שלך'. הלכתי לכמה רופאים, אף אחד לא הסכים בכלל לעשות לי בדיקה כי זה היה בשלב מתקדם ולא יראו וגם למה? כי כל הסקירות שלי היו תקינות ובסוף הגעתי לאיזה רופא פרטי ואמרתי לו 'תקשיב, אימא שלי ביקשה, מבחינתי אני עושה הכול כדי שזה יקרה, תעשה לי בדיקה.' ובבדיקה הזאת יצא שמשהו לא בסדר, ממש לא בסדר בעובר. זה הציל אותי. הייתה חסימת מעיים שלא ידעו את המקור שלה, חסימת מעיים יכולה להיגרם גם מדברים מאוד מאוד קשים, דיברו איתי אפילו על הפסקת היריון, והכרנו כבר את המנתח, הבנו שאנחנו הולכים לתהליך, שזה לא יהיה לידה והביתה, אבל ילדתי לפני הזמן, כנראה מלחץ, ישר הייתי צריכה להיכנס לחדר לידה. הגעתי במצב כזה לא טוב וכבר היו איתי רופאים בלידה ויילדו מהר כי הם היו בלחץ נורא. המיילדת אמרה לי אחרי שילדתי 'זו הלידה הכי קשה שהייתי בה'. אפילו לא הספקתי לחבק אותו, להחזיק אותו, ישר לקחו אותו, אחרי פחות מ- 48 שעות הוא עבר ניתוח ראשון והיה במצב מסכן חיים, אבל בזמן הזה שאני ילדתי ממש פחות מ- 24 שעות אחרי, אימא שלי קיבלה איזשהו אירוע מוחי בדרך אליי לביה"ח. היא פשוט איבדה הכרה, איבדה זיכרון, אח שלי היה צריך להנשים אותה, ואבא שלי התקשר אליי מהדרך. אני אומרת לו 'איפה אתם?' אז הוא אמר לי 'אנחנו בדרך לאיכילוב'. הם נסעו לשם, ואנחנו בינתיים נלחמים על הילד בתל השומר. זה היה מצב שבו שני האנשים הכי יקרים לליבי נמצאים בסכנת חיים ביחד ואף אחד לא אומר לך 'תקשיבי, רק תעברי את זה יהיה בסדר, מבטיח יהיה בסדר'."

שלושה חודשים שהה עידן בפגייה והם לצידו. שלושה חודשים בהם שאבה זלצמן חלב בציפייה לרגע שתוכל לתת לו את החלב שלה.

"בסוף הוא לא יכל בכלל לאכול את החלב שלי, הוא לא עיכל אותו טוב כי הורידו לו חלק במעיים שקשור לספיגה. את כל החלב הזה ששמרתי, כמעט 5 קילו, את הכול תרמתי, וזה היה המזל, כי אם הייתי זורקת את זה, באמת שזה היה שובר אותי. אלו היו שלושה חודשים של לבכות ולשאוב. היינו יושבות בחדרי שאיבה, זה היה כמו אחים לחוויה של כלא כזה. כי את נכנסת תחת שער כבד ולא לכולם מותר להיכנס ולאף אחד אסור לבקר והכול שם תמיד מרגיש שמשהו הולך לקרות, משהו הולך להתרחש, את לא יודעת למה אבל את כל הזמן בלחץ של הנה עכשיו משהו הולך לקרות לילד הזה, וכולנו במעין אחווה כזו של שורדות,. והיינו יושבות בחדרי הנקה ובוכות ומנסות להרים אחת את השנייה, זה בחדרים שאין בהם הרבה פרטיות, יש לך כזה וילון שמפריד בין האמהות ואת שומעת את זאת בוכה ואת זאת בוכה, עדיין יש לי חברות משם, זו חוויה כל כך קשה שרק הן יכולות להבין מה שעברתי. ואני קצת קינאתי במי שיש לה רק חזית אחת להתמודד איתה, כי לא ידעתי איך לעכל את כל הדבר הזה, זה היה יותר מדי."

כל הזמן הזה אמא שלה מאושפזת באיכילוב, תחילה התאוששה מעט ואז המצב שוב התדרדר והיא נכנסה לקומה. בביקור קצרצר שקיימו בבית, רגע לפני שהתינוק הובהל שוב לבית חולים, התקיים מפגש בודד בין הסבתא לנכד שלה ואז שניהם חזרו לאישפוז בבתי החולים. שלוש פעמים יצאו וחזרו בני משפחת זלצמן מטיפול בעידן בטיפול נמרץ. "באחד הימים התקשרתי לאבא שלי והוא לא ענה לי ואמרתי לעמרי בעלי "משהו קרה לאימא שלי, זהו, אימא שלי הלכה", הוא אמר "מה, הוא רק לא ענה לך, למה את כזאת דרמטית?" אמרתי לו ככה אני מרגישה, אז הוא אמר לי אני אתקשר אליו, והוא התקשר מהטלפון שלו ואני רואה את הפנים שלו מרצינות, ואז הוא אמר לי 'טוב תתקשרי אליו הוא צריך לדבר איתך,'" היא מתארת את מה שאולי היה נקודת השיא בדרמה המשפחתית. "זו הייתה נקודת שבירה שלי, כי זה היה כבר אחרי באמת שלושה חודשים של מלחמה, הבן שלי היה במצב ממש ממש לא טוב אז, היה סיכוי שהוא לא ישרוד, והיא כבר הבנו שדי. אני זוכרת שיש להם בתל השומר כאלה כיסאות וספסלים בצורה של דגים, שכבתי על הספסל הזה והתפרקתי, לא יכולתי לשאת עוד דקה."

יומיים אחרי שעידן התחזק מספיק כדי להשתחרר, אמא שלה נפטרה.  "הייתי מצד אחד מאושרת שהוא בחיים ובריא, ומצד שני הולכת לשבעה של אימא שלי. גרנו בבניין שהיינו בו יחסית חדשים, והיה בכניסה שלט אחד של "משפחת זלצמן מזל טוב להולדת הבן", ולידו על הלוח "שיר, מצטערים לשמוע על פטירת אימך". זה היה אושר תהומי ודיכאון תהומי. אחרי זה הלכתי לטיפול וממש הייתי צריכה לפרק את הפלונטר הזה, כי הכול התערבב לי אחד בשני, הייתי כמו הלומת קרב."

הלידה הבאה, של הבת שלה אלה, הייתה סוג של תיקון.

"בחרתי ללדת באותו מקום, למרות שזה היה לי קשה אפילו לחזור לחנייה. ידעתי שאני צריכה את התיקון הזה, ואז כשהבת שלי נולדה ושמו אותה עליי, אני לא האמנתי שזה ההליך הנורמלי של חוויה של לידה. אני בוכה ואני אומרת לבעלי 'היא שלי, היא עליי', אצלו הכול היה כזה נורא דרמטי, ואיתה זה היה כזה ואוו, כל כך טבעי. לא האמנתי כמה מזל יש לי בעולם הזה שהילדה הזאת כרגע נמצאת עליי, אני לא חושבת שמישהי שחוותה לידות רגילות העריכה את הרגע הזה כמו שאני הערכתי את הרגע הזה שהניחו אותה עליי והיא נשארה עליי ולא האמנתי שאף אחד לא לוקח אותה ובורח."

המוות של האמא שלה שחרר אותה סופית לעולם של יצירה ואומנות. "אני לא יודעת איך היא הייתה מגיבה לזה, יכול להיות שזה היה קצת מאכזב אותה. אני חושבת שזה נתן לי יותר דלק מבחינה נפשית לטפל בעצמי, כי הייתי הרבה יותר עצובה, ואז שוב הלכתי למקום שאני מרגישה בו יותר בנוח, ושאני מסוגלת לרפא את עצמי. זאת אומרת, הלכתי ליצירה כי הייתי שבורה, לא בגלל שהיה לי איזה חופש."

הציירת שיר זלצמן. צילום: ירדן ביידר

כעסת עליהם לאורך השנים? על כך שזה גרם לך לבחור קריירה שאולי באמת לא התאימה לך?

"לא כעסתי, אני חושבת שזה היה אולי נכון מבחינת מסלול לעשות כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו עכשיו. אני לא חושבת שיש טעויות בדרך, בסוף נגיע לאן שאנחנו צריכים להגיע, ודווקא התואר הזה של טיפול באמנות מאוד סייע לי, במובן מסוים, לראות איך אני עושה את הדבר הזה לעצמי, זאת אומרת, לא הייתי מסוגלת להגיע לזה לבד, גם אם הייתי עושה לימודים גבוהים של אמנות."

רק אחרי הלידה השנייה היא הפסיקה לגמרי לעסוק בטיפול באומנות והתמקדה בציור.

זה הרגע שאת מבינה שאת עושה את זה טוב? שזה צריך להיות הפוקוס של חייך?

"אני לא יודעת אם אמן כל הזמן יש לו את התחושה שהוא טוב. כל הזמן עוברים מעין גלגל של 'אני הכי גרוע בעולם ואני לא צריך לעשות את זה יותר לעולם' ל- 'ואוו אני מעולה וחייב להציג במקומות שווים.'"

היא מציגה בתערוכה קבוצתית בתל אביב, צוברת ציורים, ופותחת אתר להציג את הציורים שלה לעולם. "קיבלתי מלא פידבקים טובים ולא האמנתי. אמרתי זה מספיק בשל מבחינת מה שאני רוצה להגיד כדי שאני אוכל להוציא את זה החוצה, ואמרתי גם אם לא אמכור בכלל אף ציור אי פעם. זה מה שאני צריכה לעשות בחיים וזה הייעוד שלי. אני לא עושה את זה בשביל שיאהבו או יקנו, אני עושה את זה בשביל לשרוד. זה קצת נשמע מצחיק כי זה כולה לצייר, מה זה לשרוד בלצייר? אבל זו מבחינתי התחושה."

מבחינתה הסטודיו שלה הוא הבית השני שלה. "אני באה לפה גם כשאני חולה, גם כשאני עייפה מאוד, אני לא מוותרת לעצמי כי אני חושבת באמת שאתה חייב לעבוד על זה מאוד קשה, ובלי קשר אמנות זה מקצוע שממש קשה להצליח בו, וממש קשה לקבל בו הכרה, בטח אם לא הגעת מהמסגרות הנכונות. אני מרגישה שאני חייבת להוכיח את עצמי, וזה מה שידחוף אותי קדימה. לא בהכרח הכישרון שלי, לא האופי שלי, זה שאני פשוט אהיה כל הזמן, נחושה להמשיך ולהמשיך ולהמשיך, ובסוף אני אצליח, כי כאילו אין לי ברירה אחרת."

תסמונת המתחזה

את עדיין לא מגדירה את עצמך כהצלחה?

"לרגע אני אומרת אוקי אז אני כן שווה משהו. כשקיבלתי את המייל של הביאנלה, לא האמנתי, הסתכלתי עליו והייתי בטוחה שיגידו לי לא, כי זה היה הדבר הכי גבוה שכיוונתי אליו, ואני יודעת שהם מקבלים המון הגשות, ואמרתי טוב אני אגיש. הגשתי רק ציור אחד, כל הגשה זה הרבה כסף, את צריכה להמר על עצמך, את אומרת אוקי כמה כסף אני מוכנה להשקיע בזה לעומת מה הסיכוי שאני אתקבל, ובראש שלי היה שהסיכוי שלי להתקבל הוא אפסי. ושקיבלתי את המייל שהתקבלתי לא האמנתי שאני קוראת את זה. זה היה כזה congratulations אני מסתכלת וקוראת עוד פעם ועוד פעם ופתאום אני לא רואה טוב, אני אומרת לבעלי "מאמי, אתה יכול לקרוא את המייל הזה רגע?" אני מסובבת לו את המחשב, 'אני לא מצליחה לקרוא את זה. נדמה לי שהתקבלתי, אבל אני לא מצליחה להבין מה קורה פה'. ואז הרגשתי שאולי הם קיבלו אותי אחרונה, 'טוב נשאר עוד מקום אז נכנסתי' ואז כשזכיתי בפרס, Best Abstract Award של התערוכה בביאנלה, אז אמרתי אוקי, טוב, אז לא הייתי מהאחרונים שהתקבלו. הם לא לקחו אותי סתם. הם לא קיבלו אותי בטעות."

זה היה לפני כחודש, שיר ובעלה עמרי נסעו לראות את הציור מוצג. "זה היה אירוע ממש מרגש ונעים ועושה טוב לאגו. אני חושבת שבגלל כל האירועים שחוויתי בחיים, יש לי חשיבה קטסטרופלית. אני מודעת לזה, אני תמיד חושבת שדברים ישתבשו, או שהם עלולים להשתבש ואני לא רוצה להתרגש לפני שאני רואה את זה בעיניים, ואמרתי נגיע ואולי הציור שלי לא יהיה שם? ואולי הוא לא הגיע ואולי הוא לא תלוי ואולי תלו אותו הפוך ואולי שמו שם אחר. אנחנו מגיעים וזה היה ברחוב כזה מאוד איטלקי, התערוכה הייתה בעשר גלריות נפרדות, ואני נכנסת לראשונה וזה לא שם, לשנייה וזה לא שם, לשלישית, ואני אומרת לעמרי אבל איפה זה? רק תראו לי שזה תלוי שאני אוכל להירגע וליהנות ואז מצאנו את הציור והוא אמר לי 'תירגעי זה תלוי וזה תלוי נכון והשם שלך שם והכול בסדר' ואז נהניתי, שראיתי שהכול בסדר."

לציור היא קראה camouflage "הוא מדבר על כמה משאבים נפשיים נדרש כדי לעשות איזושהי הסוואה של איך שאנחנו מרגישים," היא מסבירה. "הציור עצמו בנוי כמו כל הציורים שלי במלא שכבות אחת על השנייה, אז השכבה למטה היא נורא כזאת צבעונית ועשירה, ומלמעלה היא בהירה ורק שממש מתקרבים לציור ורואים אותו בעיניים אז רואים את האור עליו, רואים את הצבעים שמתחת. המשמעות של זה היא איזה משאבים נפשיים אנחנו משקיעים כדי לא להראות את מה שאנחנו באמת מרגישים כדי לשרוד, בשמחה וגם בעצב."

זלצמן כבר מוכרת את הציורים שלה, הרוכשים, רובם לא ישראלים, אבל היא עדיין מבקשת שיבואו לראות את היצירות שלה. מבחינתה כבר יש יעדים לעתיד.

"אני מכוונת מאוד גבוה, השאלה אם אני אגיע לשם. אולי אני אגיע לשם אחרי מותי, אני לא יודעת, אבל אני רוצה להציג במוזיאונים. היעד הראשון שלי הגדול יהיה במוזיאון ת"א, ואני מאוד אשמח להציג בניו יורק במקומות שווים. מציעים לי האמת על בסיס כמעט שבועי להציג בחו"ל, גם בניו יורק הציעו לי להציג באחת הגלריות, אני לא כל כך ששה לשלוח ציורים לגלריות שהן רק בשביל להציג. אני צריכה מעבר לזה, צריכה שיהיה לזה משמעות בשבילי, שזה יהיה מקום שאני ארגיש שהגעתי למשהו. אז הרבה פעמים אני מוותרת אבל יש לי זמן לחכות ואני נחושה להצליח ואני מקווה שזה מספיק, כי זה תחום שהוא מאוד קשה."