הכל מתחיל בחלום. עדי בת ה12, ששרה ורוקדת כל היום, צופה במחזמר Fame בווסט אנד בלונדון במסגרת טיול בת מצווה. הדמעות פורצות כבר בשיר הראשון והדופק על מאתיים. שם החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות עם החיים שלי. תוך שנה כבר הייתי בלהקת "השכנים של צ'יץ'". עידן ליפר, הבמאי שלי דאז, בוגר בית הספר The American Musical and Dramatic Academy (או בקיצור, AMDA) שבניו-יורק, הפציר בי ללמוד שם יום אחד. הוא זיהה בי משהו מגיל צעיר ונתן לי את הרוח במפרשים. אמנם ביקרתי בניו-יורק רק כשהייתי ממש קטנה, אבל משהו בתוכי ידע שזה המקום הכי נכון עבורי. כמו שהולך השיר של פרנק סינטרה, "If I can make it there, I'll make it anywhere!"

באינסטגרם שלנו כבר ביקרתם? לחצו כאן לעמוד שלנו!

המשכתי בלהקה שנים רבות. שיחקתי תפקידים ראשיים, המשכתי לצבור ניסיון בשירה, משחק וריקוד והתאהבתי בקסם התיאטרון. משם הפכתי לעוזרת במאי ואז לבמאית של הקבוצות הצעירות בלהקה. למדתי לנגן בגיטרה וכתבתי שירים, השתתפתי בקורס משחק מול מצלמה בשיטת צ'בק, לקחתי שיעורי פיתוח קול ושיעורי בלט ולמדתי בלי סוף על ההיסטוריה של ברודוויי. כל אותן שנים הייתי חדורת מטרה לעבור לניו-יורק וללמוד בבית ספר חלומותיי. שנתיים אחרי שהשתחררתי מהצבא, בגיל 22, כבר הייתי שם והגשמתי חלום.

הלימודים היו כל מה שתיארתי לעצמי ועוד. קיבלתי הכשרה מהמורים הטובים ביותר, לצד האנשים המוכשרים ביותר שפגשתי בחיי. התמלאתי כבוד כל בוקר רק מעצם היותי שם. הייתי במעין "בועה" של המסגרת הזו – מאוד מושקעת בשיעורים ובחזרות, כך שהיה קל לעיתים לשכוח איפה אני נמצאת. כשסיימתי את הלימודים הבנתי שלהגשים חלום – זה לא תמיד כל-כך זוהר כמו שזה נשמע.

אף אחד לא סיפר לי שכדי ללכת לאודישנים למחזות הזמר הגדולים בברודוויי, אצטרך לחצות את הטיימס-סקוור ב4 לפנות בוקר, להירשם מראש לאודישנים של היום למחרת, כשכלל לא מובטח לי שבאמת יראו אותי. אף אחד לא סיפר לי שלעשות אודישנים זה לא מספיק, כי צריך גם לחיות ממשהו, והמשכורת של שחקן מתחיל היא נמוכה אם בכלל קיימת – ושאמצא את עצמי בייביסיטר של כל קהילת הישראלים במנהטן. אף אחד לא סיפר כמה קשה הגעגוע, כמה קשה זה יהיה לפספס ימי הולדת, חגים, את אחיינית שלך גדלה ומכירה אותך רק דרך שיחות וידאו.

אל תבינו לא נכון, אהבתי את חיי בעיר. מערכת היחסים שלי עם ניו-יורק היא אהבה-שנאה. אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה. רק אדם שחי בעיר הזו יבין איך היא ישות משל עצמה. שום דבר לא ישתווה לרגעים האלה בהם הבנתי איפה אני נמצאת. יש אומץ רב בלבחור לעזוב הכל ולעבור רחוק, ועוד לעיר המטורפת הזו. הייתה בי תחושה של אסירות תודה שזה התאפשר לי, ואהבתי להיות זו שהצליחה כנגד כל הסיכויים. נאבקתי כל יום וצברתי כמה שיותר קרדיטים וניסיון ע"מ להישאר ולחיות שם, רק שלחיים הייתה תוכנית משל עצמם.

קצת לפני הקורונה הגעתי לארץ במטרה לבקר חודש-חודשיים. בגלל ענייני ויזה התעכבתי עם החזרה ל"תפוח הגדול", ואז במרץ 2020 התחילה המגפה העולמית. הבנתי שאני צריכה לחשב מסלול מחדש, ובשביל לא לשקוע, בחרתי לייצר לעצמי הזדמנות בארץ. דיברתי עם שתי חברות, ספיר ברייר ודורין סידמן, בוגרות AMDA גם כן, והחלטנו להרים מופע שכולו שירי מחזות זמר וסיפורים מחיינו בעיר. משם פצחנו לדרך חדשה.

חודשים של סיעור מוחות התכנסו לכדי מופע שעלה לראשונה בגג היפהפה של תיאטרון הסמטה ביפו. מופע אחרי מופע SOLD OUT. אנשים מזדהים עם ההצצה אל מאחורי הקלעים של הגשמת החלום. הם באים שוב ושוב, ומביאים איתם חברים. משם התקדמנו אל התיאטרון הלאומי של ישראל, הבימה, ושם אנחנו מציגות מופע שהוא מכתב אהבה לעיר שנתנה לנו כל-כך הרבה.

יש כוח בליצור לעצמך הזדמנות, בייחוד בתקופתנו, כשלעיתים אנשים מלוהקים לתפקידים לפי כמות העוקבים שיש להם ברשתות החברתיות. אני וחברותיי למסע, ספיר ודורין, עבדנו קשה כדי ליצור מופע שאנחנו יכולות להיות גאות בו, שגם מבטא את הכישורים שלנו אבל גם חושף את הסיפור שלנו, בלי לייפות אותו בשום צורה. ספיר ודורין מספרות על חיי הדייטינג, אני מספרת על הלחץ התמידי בחיי היום-יום בלימודים, כולנו מדברות על המרדף אחר כל אודישן תוך כדי פרנסה מעבודות מזדמנות ועל הרעל להתקדם למרות האתגרים. זכינו לספר את הסיפור שלנו בגוף ראשון, ולמדנו על הדרך כמה מורכב זה ליצור ולהפיק מופע ולקדם אותו בזכות עצמנו, ואיזו תחושת סיפוק מגיעה עם המאמץ. זה מסוג הדברים שמחשלים אותך להיות אמן טוב יותר, בעיניי.

ובאשר לסיפור האהבה שלי עם ניו-יורק… ובכן, זו שאלה שאני עוסקת בה בימים אלה המון – לחזור? לא לחזור? אני יכולה לדבר רק בשם עצמי ולומר שהפרק שלי שם טרם הסתיים, אך זה לצד גם יצרתי לעצמי חיים שאני מאוד אוהבת בארץ.

בימים אלה אני בחזרות להצגת ילדים, כותבת תסריט לסדרה וחולמת שהשירים שאני כותבת יצאו לאוויר העולם- אמרנו שחלומות מגשימים, לא? ואם בחלומות עסקינן, החלום הגדול הוא לחיות על קו ת"א – ניו-יורק, לאפשר לעצמי לעבוד גם שם וגם פה, גם בתיאטרון וגם בטלוויזיה ובקולנוע. ניו-יורק לנצח תהיה חלק בלתי נפרד ממי שאני, ודרך המופע שכתבתי עם חברותיי הנפלאות אני זוכה לטעום ממנה קצת גם בארץ.

ממליצה בחום לכל מי ששוקל לעשות רילוקיישן לתקופה- לכו על זה. לא תתחרטו. בכלל –  לא לפחד לרדוף אחר חלומות, גם אם הם לא נראים כמו סרט הוליוודי. לא כל אחד יכול להגיד שהוא הגשים חלום, זו זכות! עבורי זו הייתה מתנה שגרמה לי רק לרצות להגשים עוד ועוד- חכו ?

"לניו יורק לא משנה" עולה בהבימה 4 ב11.12.22 בשעה 20:30, ושוב ב24.1.22 בשעה 20:30

לרכישת כרטיסים לחצו כאן

לרכישת כרטיסים בהנחת דיגטל לחצו כאן

חיפה והסביבה – המופע יעלה בתיאטרון הסטודיו ב30.12.22 בשעה 21:00.

 לרכישת כרטיסים מוזלים במכירה מוקדמת לחצו כאן