קרה לך שעמדת מול אנשים ולא הצלחת להוציא מילה מהפה? שהרגשת איך הלב דופק מהר מהחשש של מה יחשבו עליך ואיך יגיבו? שנורא רצית לדבר אבל המילים פשוט לא יצאו מהפה? ולמרות שמסביב אנשים מקיפים אותך עדיין התחושה היא של בדידות גדולה, של רצון לברוח מהסיטואציה ולהעלם? אז יש למצב הזה שם, והוא נקרא "אילמות סלקטיבית".
על פניו, נראה כאילו היום החברה מאפשרת לנו להיות כל מה שנרצה, לרדוף אחר החלומות שלנו בניסיון להגיע להגשמה עצמית, ולשים את עצמנו ואת הרצונות שלנו במרכז. אבל מה קורה כשיש לנו מטען רגשי שחוסם אותנו מלהתפתח? מטען שלפעמים בעקבות הפחד והבושה לחשוף אותו בפני הסביבה שלנו הוא הופך להיות המכשול הכי גדול שלנו? ואיך בכל זאת אנחנו יכולים לרוץ קדימה ולהתגבר על המטענים? אני הצלחתי להשתחרר מ'אילמות סלקטיבית' בזכות התיאטרון.
ליאור ישראל, היוצרת והבימאית של ההצגה 'לפעמים השמש' בתיאטרון הסמטה
"לפעמים השמש" הוא מחזה שכתבתי וביימתי על המלחמה בחרדה בעולמה של ילדה עם אילמות סלקטיבית. הכתיבה התחילה במסגרת תרגיל כתיבה בלימודי תיאטרון. מהילדות אני מתמודדת עם קושי בדיבור, גמגום ובליעת מילים, ובאחד השיעורים, תוך כדי שיח מקצועי עם המנחה, היא הבחינה שקשה לי לבטא את עצמי. המנחה סיפרה לי על מונח שגילתה, הנקרא 'אילמות סלקטיבית' והמליצה לי ללכת לקרוא על זה. כבת לאיש קבע עברנו לגור בשיכון המשפחות, שיכון שהיו בו מעט בנות בגילי ולא הצלחתי למצוא את המקום שלי איתן. בהסתכלות בדיעבד אני מבינה שתחושת הבדידות התחילה כבר שם, בשיכון, ועם השנים התפתחה לשנאה עצמית שהלכה והתעצמה לאורך כל תקופת גיל ההתבגרות, עד שנכנסתי למגמת תיאטרון בתיכון לחינוך סביבתי במדרשת בן גוריון.
הייתי אז בכיתה י' והיינו צריכים לבחור מגמות, אני בחרתי בתיאטרון. אני לא מתביישת להודות, הייתי שחקנית נוראית בשלב הזה. הייתי שקטה בכיתה, נמנעתי מלעלות על הבמה, לא הצלחתי לבטא את עצמי בעקבות החשש שיצחקו עלי. בשנה השנייה, בחרתי להציג בפני בית הספר דיאלוג מתוך 'השיעור' של יונסקו בגרסת אימה, מה שהוציא אותי לאור והפך להצלחה מסחררת. הדיאלוג הוצג בבתי ספר שונים במסגרת שיעורי דיאלוגים-מונולוגים במגמות תיאטרון. האהבה והביטחון שקיבלתי מהסביבה גרמו לי להבין שאולי אני צריכה לפקוח עיניים ולראות שיש בי משהו שאני מפספסת, והגיע הזמן שלי להיאבק בפחד לעלות על הבמה.
"לפעמים השמש" קרדיט: אבי בן זאב
הדרך להגשמה העצמית היה רצופה במכשולים. כשהגענו לרגע שבו צריך להחליט על במאיות להפקות הסיום של המגמה לא נבחרתי אפילו כאופציה אפשרית על ידי התלמידים. עכשיו אני מבינה שאף אחד לא חשב שהילדה השקטה שלא הוציאה הגה מהפה במשך שנים, יכולה לנהל ולהפיק את ההצגה. למזלי המורה האמין בי ובחר עבור הכיתה שאני אביים את אחת מההצגות. ההפקה הייתה כל כך מוצלחת שנבחרתי גם לביים את הצגת הסיום של התיכון מה שחיזק אצלי עוד יותר את התחושה שאני במקום הנכון.
התיאטרון הפך להיות עבורי מקום של חופש, מקום שבו אני יכולה להשתחרר מהגבולות של עצמי. הרגשתי שאני חיה, שאני עושה את הדבר הטוב ביותר בשבילי ומצליחה להביא את עצמי במאה אחוז. לקראת השירות הצבאי נאלצתי לשים את התיאטרון בצד. התקופה הזאת בחיי ללא עולם התיאטרון יצרה אצלי הצפה רגשית וידעתי שאני חייבת למצוא מקום גם לטיפול בנפש שלי. החלטתי לקחת קורסים למשחק וברגע שהשתחררתי התחלתי ללמוד בימוי תיאטרון שהפך להיות מקור האושר והריפוי שלי.
בלימודים גיליתי שהעולם הקסום הזה הוא המרחב הבטוח שלי לרפא את הצלקות שנמצאות בנפש. כסטודנטית שרוצה להיות במאית ידעתי שאני לא יכולה לתת לפחד לשלוט בי והגיע הזמן להפוך את היוצרות. התחלתי לדחוף את עצמי ולהיכנס להפקות בתיאטראות, עבדתי עם מאות אנשים, הייתי שותפה לכתיבת מחזות שונים ותמיד דאגו לקחת ממני עצות לכתיבה ובימוייהם. ומכאן הגיעה ההחלטה ליצור ולכתוב את המחזה "לפעמים השמש". כשסיימתי לכתוב אותו והייתי צריכה לבחור שם למחזה, בחרתי לקחת פיסה קטנה מלב הטקסט, ציטוט מהרגע בו האבא עוזר לביתו המתמודדת עם התקף חרדה להירדם. הוא מקריא לה סיפור על שמש שמפחדת מהחושך, הוא מזכיר לילדה שעלינו להראות לשמש שפחד זאת רק מילה, כי אם לא נשמור על השמש שלנו, אף אחד לא ישמור עליה.
בזכות ההצגה יצאתי למסע שמטרתו להנגיש, להציג ולחשוף לחברה שלנו מה זה אילמות סלקטיבית ואת המורכבות שבה. להסביר את תופעות הלוואי שבאות בצורה של בדפיקות לב מהירות, כאבי בטן, כאבי ראש, בחילות ועוד הרבה תסמינים לא נעימים, ולהסביר שהן רק תגובה לחרדה המידית שאנו חווים. לשוחח עם הורים, תלמידים, אנשי חינוך וטיפול, זה רק חלק קטן מן האפשרויות הפרושות בפני אנשים שמתמודדים עם אילמות סלקטיבית, אבל הכי חשוב לא להרגיש ולא להיות לבד. הדרך להתמודדות היא מורכבת, אבל אפשרית, והתפקיד שלנו כחברה הוא להושיט יד, לא להשתיק, לא להתבייש, אלא לתמוך ולעודד לקבלת עזרה. לכל אחד יש את השמש הפרטית שלו שמפחדת מהחושך, והפחד הזה הוא רק מילה.
ב-22.09 בשעה 20:00 אני חוגגת שנה למחזה 'לפעמים השמש' שמתקיים בתיאטרון הסמטה שביפו העתיקה. המחזה שהוביל אותי להיות מי שאני היום, ליאור החזקה שיודעת שהיא לא לבד ולא בודדה. לינק לרכישת כרטיסים למופע