קראתי באחד ממדורי התרבות של סוף השבוע, בין כתבה על מר גורלו של שחקן צעיר לבין דיווח נרחב על ניתוח ההרחבה של הדוגמנית, על סקר תרבות שנעשה בישראל לא מזמן. מי משפיע תרבותית, מי חשוב יותר ומי פחות, איזה צחוקים זה שחצי מהישראלים לא יודעים מי זה דויד גרוסמן, ובעיקר מי "אין" ומי "אאוט".
אז זו מין אופנה שכזאת, לדרג הכול. שום דבר לא יכול ממש לעמוד בפני עצמו. כל יצירת אומנות או יוצר או מבצע צריך להביס בגדול מישהו אחר באיזה דירוג מטופש, או להיות מודח ברעש וצלצולים מאיזשהו דירוג אחר.
אני חייב לשתף אתכם בתחושת המיאוס ההולכת וגוברת אצלי מהתחרות הבלתי נגמרת הזאת.
אני זוכר שכשהייתי נער הייתי מקשיב בקביעות למצעדי הפזמונים של הרדיו, ועוקב באדיקות אחרי הדרך שעושים שירים שאני מאוד אוהב. יותר מהכול אני זוכר את העלבון הצורב שחשתי בכל פעם שאיזה שיר שאני החשבתי כיצירת מופת נכשל כישלון מחפיר במצעד. כאילו ערכה האמיתי של יצירת אומנות נקבע על פי הדרך שבה הצופה או השומע מדרג אותה, והסיכום, או הממוצע הם הקובעים. איך, איך כל המדרגים לא מצליחים לראות את היופי המדהים הזה שנגלה לאוזני. מה, הם חרשים כולם?
400 ביצועים שונים לשיר אחד
ככל שהתבגרתי הבנתי יותר ויותר את המשפט הנפלא "היופי הוא בעיני המתבונן". כל דבר ביקום, ועל אחת כמה וכמה יצירת אומנות, מתקיים בשני מישורים: המישור של היוצר והמישור של המתבונן, או המקשיב. השילוב הזה, מאחר וכל אדם בעולם הוא חד פעמי ומיוחד, יוצר אצל כל אדם תרכובת שאין שני לה.
כשאני שר שיר בהופעה לקהל של 400 איש, אני שר פעם אחת, אבל בעצם אלה 400 ביצועים שונים. כל אחד שומע את השיר דרך עולמו הפנימי, אופיו, זיכרונותיו, רגישותו וכו'.
הקלישאה הגדולה ביותר אומרת שאומנות היא כמו בקבוק בושם. אתה מזליף ממנו על עשרה אנשים שונים, ומקבל – למרות שמדובר באותו חומר כימי בדיוק – עשרה ריחות שונים לחלוטין. התרכובת בין החומר לאדם היא בלתי ניתנת לשחזור.
כך בדיוק גם עם שירים. אף אחד בעולם לא חש את מה שאני חשתי כששמעתי את השירים שעיצבו את חיי.
אז איך למען השם אפשר לדרג אותם? או כל דבר אחר שאנשים רואים או שומעים?
כנראה שהאופי האנושי (בעיקר הגברי, דרך אגב…} מחייב איזושהי היררכיה ברורה כדי לתפקד. אז כמו כל חיה בעדר הממוקמת בדיוק במקומה הנכון, אנשים מיישמים מכך גם על כל יצירת אומנות שהם צורכים.
מהו השיר האהוב על הפוליטיקאים?
אז מי באמת יכול להגיד שמיקי חיימוביץ' השפיעה על חייו ב 14.8% פחות מאשר שלמה ארצי, ושדוד גרוסמן ריגש אותו ב 8.6% יותר מאשר מאיר שלו?? בעיני זו שטות מוחלטת ועוד יותר מכך, חולשה גדולה של היכולת לקבל את העולם כמו שהוא בלי צורך לדרג אותו ולתייק אותו במגירות איכות וסדר עולה או יורד. ככל שרוחב הלב האנושי מצטמצם, מתרחב הצורך בדירוגים וציונים מחמירים.
תמיד כשמראיינים מישהו מוכר מבקשים ממנו בשאלון הסטנדרטי לבחור את השיר האהוב עליו. התוצאות מאוד משעשעות, ומלמדות מאוד לעומק על הצורך של אותו אדם להיות בקונצנזוס,או למרוד,או להחניף ולהתרפס, איש איש ואישה אישה לפי אופיים וחוזקם.
עשו לכם משחק נחמד, ובפעם הבאה שתקראו ראיון עם הפוליטיקאי או איש העסקים או האומן התורן, נסו לנחש מראש מה יהיה השיר או הסרט או תוכנית הטלויזיה האהובים עליהם.
אם אתם מכירים את אופיים, תהיו בהלם כשתיווכחו כמה אתם קולעים בדייקנות.