מעשה שגרה, אחרי אירוע בטחוני כזה או אחר באזורנו ,מתקשר אחד ממכרי לשאול לשלומי ועמו השאלה הקבועה "איך אתם גרים שם? או "למה אתה נשאר שם?". על פי רב אני עונה מיידית וללא כל היסוס "זה הבית שלי " ומעביר נושא. מתקשה ומסרב למבוכה שהשאלה והתשובה לה מעלה. המציאות בה אנו חיים כבר מספר שנים מורכבת. הניסיון לספק מענה קצר הוא בלתי אפשר .
לך תסביר, שלחיות באחד מיישובי "עוטף עזה" זו משימה ערכית, חינוכית ולאומית, לא פחות. איך תוכל להבהיר, שבמרחק שעת נסיעה אחת ממרכז הארץ, מתנהלים חיים מלאים של פתוח, יצירה, תרבות, הגשמה ושגשוג , תחת איום בטחוני מתמיד ובלתי פוסק. הכיצד אוכל לבאר את הדיסוננס הקיומי הזה, לעצמי ולאחרים.
עם עובדות קשה להתווכח, מנחם עצמי. קרוב לעשור של מתח בטחוני יום יומי, אזעקות "צבע אדום " שקורעות את שלוות היום והליל בהפתעה, פיצוצים והדי פצצות המוטלות מעבר לגדר ביתנו בתוך רצועת עזה, הסתגרות בבתים נוכח התראות על ניסיונות פיגוע ועוד והחיים ממשיכים כאילו כלום.
ב"עוטף עזה " מתחוללת אחת התופעות הסוציולוגיות המדהימות ביותר בארצנו. המאבק הקיומי, החרדה המתמדת זימנו לרובנו גילויים מפתיעים על עצמנו. גילינו את כוחה של הסולידריות החברתית, הנחישות, האמונה בצדקת דרכנו והעניקה משמעות חדשה, עדכנית, למושג "ציונות ". האזור כולו, נמצא בתנופת פיתוח ושגשוג. משפחות של בנים מידפקות על שערי הקיבוצים ומבקשות לשוב אליהם ולהקים בהם את ביתם.
רק בישוב שלי, 15 משפחות צעירות ממתינות בתור לקבלת האישורים המתאימים לבניית ביתם. העיירה שדרות הולכת וגדלה, מתייפה ומשנה פניה. מכללת ספיר, הולכת וגדלה משנה לשנה ומארחת אלפי סטודנטים מכל רחבי הארץ המגלים את יופיו של האזור, את איכות תושבי האזור.
החיים ב"עוטף עזה " אינם ב"הדחקה" או "ברירת מחדל". הם מבחירה חופשית ומתוך חדוות יצירה. לא מתעלמים מהאיום הקבוע, אך לומדים לחיות עמו בשלום, בדו קיום ותקווה לימים ארוכים של שקט. ילדים גדלים למציאות שונה משאר חלקי הארץ, וסופגים שלא מדעת או הכוונה חינוכית, ערכים שהחברה הישראלית השכיחה.
מערכת החינוך האזורית, הצליחה ליצור מודל ייחודי של התמודדות עם המציאות המורכבת הזו. בית ספר יסודי חדש נבנה בהתאם לצרכים הביטחוניים ובית ספר התיכון נמצא בשלבי בניה מתקדמים גם. מכללת ספיר ממשיכה בתנופת הפיתוח הפיזי ומתאימה עצמה להמשך גידול במסלולי הלימוד וקליטת סטודנטים נוספים.
אזור "עוטף עזה "פורח ותוסס ופותח שעריו למבקרים רבים. איכות חיים צנועה וערכית, שונה ומזמינה. למרות הסבל שחווינו, למדנו לשמור ולטפח סובלנות כלפי שכנינו ומצוקתם. מבינים שהסבל הוא הדדי.
יכולנו לבחור בזעקה, בקורבנות, בעזיבה אך בחרנו בנורמליות, בערבות ההדדית, בשמחת החיים ובהמשכיותו של המפעל ההתיישבותי לאורך הגבול. זו דרכנו.