"בתחילת הפרשה משה קצב היה נשיא, וכמקובל היה מוקף מנגנון מסועף ועבה של אנשי מקצוע שסייעו לו בדוברות ובדברור", מספר יובל יועז הפרשן המשפטי של העיתון "גלובס" (באותה תקופה של עיתון "הארץ" ומחבר הספר "תיק קצב – מאחורי הקלעים בפרשת החדשות נגד הנשיא לשעבר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
"בשונה מפוליטיקאים בכירים אחרים, את קצב עטפה מעטפת נוספת על אנשי בית הנשיא – הייתה סביבו חבורה של קרובים ומקורבים, בני משפחה, חברים ואנשים שנחשבו לחבריו ובדיעבד התברר אחרת. לתקשורת לא היה לגמרי ברור מה הקשר האמיתי של אותם אנשים לקצב. אנשים שנחשבו למקורביו התראיינו לתקשורת, ומאוחר יותר קצב התנער מהם וטען שהם לא מייצגים אותו. זו המציאות התקשורתית שהייתה בתחילת הפרשה סביב משה קצב".
"התקשורת ידעה על המתלוננות ולא פירסמה"
טוענים שאנשי התקשורת ידעו ושתקו על מעשיו של קצב לפני התפוצצות הפרשה – האם לא היה זה תפקידם להגן על הציבור מפני משה קצב?
"התפקיד שנקרא הגנה על הציבור מוטל בראש ובראשונה לא על התקשורת כי אם על המשטרה, על הפרקליטות ועל בתי המשפט. תפקיד התקשורת הוא לסקר את מה שניתן לסקר ולחשוף, במגבלות המציאות הישראלית המורכבת. מציאות זו כוללת עניינים מגבילים שונים, למשל: צווי איסור פרסום; גם העובדה שיש בישראל דיני דיבה ולשון הרע עוצרת את כלי התקשורת מלפרסם דברים שהיא לא תוכל לעמוד מאחוריהם בבית המשפט ולטעון 'אמת דיברתי'.
"התקשורת ידעה על המתלוננות ועל הסיפורים הקשורים לעבירות מין שביצע משה קצב עשרות שנים, אך העיתונאים לא יכלו להרשות לעצמם לפרסם אותם משום שלא היו בידיהם ראיות. עיתונאי לא יכול לפרסם דבר שהוא לא יכול להוכיח אותו. ובמקרה של משה קצב המתלוננות לא פנו ביוזמתן למשטרה, אלא אף אמרו שיכחישו את הדברים אם יפורסמו. לו הייתה מוגשת תלונה היא הייתה יכולה להוות בסיס ראוי לפרסום.
"בפרשה הזו החשדות העיקריים היו מול עינינו מהרגע הראשון – היו מתלוננות שסיפרו מה משה קצב עשה להן. כבר מתחילת הפרשה הפרטים היו ידועים בצורה מלאה, וזו התמונה שגם מופיעה בפסק הדין כמעט ללא תוספות. התקשורת הגיעה למסקנות בלי לחכות לגלגלים האיטיים, במקרים רבים איטיים מדי, של מערכת המשפט.
"לדעתי, הפניית אצבע מאשימה כלפי התקשורת היא החמצת העניין. הפרשה פרצה לתודעה וקודמה בזכות התקשורת. הציבור ומערכת המשפט בישראל צריכים להודות לתקשורת על חלקה בסיקור הפרשה".
מנשיא המדינה לחשוד בפשע
איך נעשה המעבר בתקשורת מהתייחסות אל משה קצב כאל נשיא המדינה להתייחסות אליו כאל חשוד בפשעים?
"לא הייתה הוראה מפורשת לשנות את היחס אליו וזה לא קרה ברגע אחד. אם לשים את האצבע על השלב שבו הוסרה הילת הנשיא, הרי שזה קרה אחרי הדיווח של אמנון אברמוביץ' סמוך לפרוץ הפרשה בערב יום שישי, 8 ביולי 2006. זו הנקודה שממנה התייחסנו אל משה קצב כאל חשוד בפלילים ותו לא, אמנם נשיא, אך בלי הדרת הכבוד.
עם מתן גזר הדין, כיצד אתה רואה את סיום הפרשה?
"גזר הדין הוא נקודת ציון חשובה, על היבטיו התקדימיים ועל המשמעות החברתית שלו, אך לצערי זו לא נקודת הסיום כי בארץ פרשיות משפטיות נוטות להיגרר – בקרוב ימלאו לתחילת הפרשה חמש שנים. גם לאחר מתן גזר הדין לא תסתיים הפרשה משום שקצב צפוי לערער עליו.
נדמה לי שרק כאשר הפרשה תגיע לסיומה נוכל להסתכל לאחור ולהעריך את מלוא המשמעויות ההיסטוריות של פרשת העמדתו והרשעתו של נשיא המדינה בדין".