לילה ללא שינה עבר עלי. כמו על לא מעט נשים אחרות. מין ערבוב של חרדה והתרגשות שמלווה אותי מאז הכרעת הדין ב-23 לדצמבר. פחדתי שההרשעה הגורפת לא תיתרגם לעונש משמעותי ואמצא את עצמי במצב הישג לא ממומש.
כן, לצערי רוב הזמן אנחנו מתמודדות עם פרשיות של תקיפות מיניות, אלימות מינית והטרדות מיניות שלא מגיעות לכדי הישג שבו שהתוקפן משלם את המחיר. כל אישה בישראל עברה הטרדה מינית זו או אחרת, כל אישה שלישית עברה תקיפה מינית וכל אישה שישית היא קורבן של גילוי עריות.
כיום נשים נפגעות אלימות מינית משלמות את המחיר ולרוב התוקפנים משוחררים מכל אחריות, בין אם בגלל שהפרקליטות סוגרת תיק או מגיעה לעסקת טיעון ובין אם בגלל סחבת ארוכת שנים ובלתי נסבלת או בגלל חוקי התיישנות שאינם מותאמים לטראומות מיניות. משה קצב הפך לחריג שמעיד על הכלל.
ובכל זאת
יש משהו בפרשיית קצב שאיפשר לנו להרגיש שהמאבק האינטנסיבי שלנו כן מאפשר איזשהו שינוי בגישה. העובדה שהתוקפן במקרה הזה היה נשיא המדינה עמדה לנו לרועץ בתחילת הדרך. המחשבה הציבורית של "איך יכול להיות שיש נשיא שהוא עבריין מין סדרתי" (מחשבה שאנחנו ממילא רגילות אליה) היתה אז הרבה יותר חריפה כלפינו.
אם בדרך כלל נפגעות אלימות מינית עוברות עינוי דין, הרי שכאן היה זה עינוי גדול וקשה יותר. על ההתנהלות בתוך בית המשפט נוספה גם ההתנהלות התקשורתית שראתה במתלוננות (לפחות בתחילת הדרך) מעין קוריוז. לא זו בלבד אלא שהמתלוננות עמדו אל מול חומת הבכירים שהקיפה את הנשיא, שכללה דוברים ומקורבים.
כל אלה הביאו לזה שהמאבק שלנו להעמדה לדין היה קשה ואינטנסיבי, הן בשל החומרה של עבירות המין והן בשל ההכחשה החברתית ארוכת השנים. 20 ארגוני נשים התאגדו למאבק יומיומי שכל כולו כדי לומר: יש כאן מקרה שאנחנו לא יכולות לעבור עליו לסדר היום. חייבים להאמין לנפגעות.
מישהי שאלה אותי היום: אתן יכולות להירגע עכשיו?
צחקתי. אין יום אחד שהוא נטול מאבק. לתוקפן יש תאריך שבו אחרי שבע שנים הוא ישוחרר. לנפגעות אלימות מינית אין יום כזה. ובכל זאת מה שנדיר היום הוא שאפשר להתכנס יחד ולסמן את המטרה המשמעותית הזאת. חבל שזה היוצא מהכלל המעיד על הכלל. אנחנו לא עוצרות כאן ומתכוונות ללוות את הפרשייה גם במקרה של עירעור.
מה תיקח אישה מהיום הזה? אין לזה תשובה אחת
יש נשים שבעקבות היום הזה יעזו להתלונן כי אולי יאמינו שבכל זאת הממסד המשפטי יעמוד לצדן ויוכל להכריע בצורה צודקת. אחרות יאמרו שמקרה קצב הוא היוצא דופן שאינו מעיד על השאר. אין לנו מספיק סימוכין לכך שזה ישפיע על תיקים אחרים של עבירות מין.
אתמול מישהי כתבה לי שיש רעש ציבורי עצום לגבי קצב, אבל מה קורה בכל המקרים האחרים שבהם אין רעש ציבורי אלא סחבת וחוקי התיישנות. וזה מה שמחזק אצלי את התחושה שהיום הזה הוא לא בהכרח יום של הקלה.
לא ברור אם גזר הדין באמת ישפיע על התייחסות בתי המשפט והפרקליטות לתיקים אחרים של עבירות מין. את זה נוכל לדעת רק עוד הרבה זמן.
לא חייבים להתלונן במשטרה, יש דרך אחרת להתמודד
חשוב לדעת שלא רק המסלול המשטרתי והמשפטי הם המסלולים היחידים שבהם נפגעת יכולה לפעול בהם. פרשת קצב נמתחה על פני ארבע שנים וחצי, לא הרבה זמן ביחס לתיקים אחרים של עבירות מין.
בשנים האחרונות התפתחה רשת תמיכה וערוצים אלטרנטיביים שבמסגרתם נשים יכולות לספר על הפגיעה המינית שעברו, לפגוש נשים אחרות שהיו בסיטואציה ולשחרר את עצמן מההשתקה ומהסוד הנושא.
האינטרנט והרשתות החברתיות מסייעים בבנייה של רשתות תמיכה של נפגעות עם נפגעות, דבר המאפשר יציאה מהבידוד הנוראי, דבר שההליך המשפטי פחות מאפשר.
בעוד שבהליך המשפטי הנפגעת עומדת לבדה וחובת ההוכחה עליה, ברשתות החברתיות קיימת סולידריות המאפשרת ומעצימה נשים להתמודד עם המצב. לא פלא שרוב הנפגעות לא פונות למסלול הממסדי אלא עדיין מעדיפות לספר את סיפורן בנסיבות בטוחות יותר. בתוך הבית. כל הן לא עומדות במצב של הצדקה אל מול מערכת משפטית שעדיין לא יודעת להשתמש בכלים הנכונים של טראומה מינית.
ארבע שנים וחצי של חרדה איומה עברו עלי. האם נרגעתי היום?
לא.