שתיהן זמרות שלא מסתפקות בקולן ובשיריהן, אלא רוצות עוד. האחת רוצה חיי נעורים נצחיים וקריירת קולנוע מחודשת תחת סכיניהם המושחזות של רופאים ועורכים, והשניה רוצה לגיטימציה בתור אומנית מוערכת ולא להתקבע בתוך תדמיתה כבימבו בלונדינית עם קול גדול ובגדים קטנים מאוד. סרט חלש מאוד, דרך אגב…
כל ההיסטוריה של האומנות משובצת באומנים שההגדרה "גדולים מהחיים" קטנה עליהם בכמה מספרים. חלקם מוכשרים להדהים וחלקם הרבה פחות, אבל אצל כולם ברור לחלוטין מאיזה איבר בגוף זורחת השמש.
רוב האנשים שמשוכנעים שהם מתנת אלוהים למין האנושי ומכריזים על זאת תחת כל מצלמה רעננה בכל אולפן רדיו ומול כל כתב רכילות להוט, סובלים מפער בלתי ניתן לגישור בין הפנטזיה שלהם למציאות. החיים, מה לעשות, אינם בנויים רק משמלות פאר, ממעריצים צווחים ומהכתבים של גיא פינס. ובמקומות שאינם כאלה, המגלומנים הגדולים עוברים חוויות קשות מאוד.
שלא לציין את הסוג המסויים מאוד של גיהנום בו הם מעבירים את האנשים שעובדים איתם, ועל אחת כמה וכמה את אלה שחיים איתם.
כדי לא להעליב אף אחד, אפסח ברשותכם באלגנטיות על רשימת הדיוות והמגלומנים המשתכשכים בשלולית המקומית, ואתמקד באגואים המנופחים שבין הגויים שבארצות הים.
אתם זוכרים את אלטון ג'ון נמלט כל עוד נפשו בו מצלמים וכתבים ומבטל הופעה בזעם בארץ לפני כמה שנים? ובכן, זה היה יום מנומס ורגוע במיוחד של הגאון המגלומן עם מאות הפאות והמשקפיים. לפי הסרטים על חייו, הטרור שהוא משליט על סביבתו גובל בהתעללות. מזל שיש לו הומור אנגלי מושחז…
וזו דוגמה מההופעה האחרונה שלו בארץ, שדווקא עברה בשלום…
רשימת הדרישות של אמנים נפוחי אגו שמגיעים להופעות בישראל מפורסמת מייד בקול תרועה וכוללת בדרך כלל את תקציבה של מדינה אפריקאית לחמש שנים בערך. עוצמת הזעקות של דיאנה רוס כשניסו פקחים רשעים לבדוק אותה כאחד האדם בשדה תעופה כלשהו היתה הרבה יותר מרשימה מהשירים האחרונים שלה, וכדורגלנים מסויימים מקבלים רק גוף שלישי בהתייחס לעצמם…
לצ'רלי צ'פלין היה אגו בגודל של כל בריטניה ממנה היגר כילד יתום וחסר כל לארצות הברית, שחיבקה אותו והפכה אותו לאחד האנשים העשירים והמוכרים בעולם (ואחר כך גירשה אותו בבושת פנים בימים החשוכים של סנטור מק'ארתי ורדיפת הקומוניסטים המגלומנית בזכות עצמה שלו…)
האגדות על ג'ים מוריסון המתעלל בסביבתו בשיטתיות, ועל ג'יימס קמרון שאהבתו העצמית ויומרותיו גדולות רק בטיפה מגודל התקציב של סרטיו, ועל אלביס פרסלי המאוחר, ועל דאלי ופיקאסו שהתעללו בכל אישה שעברה ברדיוס מסויים מגודל אישיותם, ומריה קארי שהחזיקה צוות של עוזרים ועוזרות אישיים ל 24 שעות ביממה בסכום עתק כדי להרגיש חשובה, ומיק ג'אגר וקית ריצ'רדס שלאספקת הסמים השוטפת שלהם הועסקה אוגדה שלמה בערך, ועוד אין ספור נפוחי אגו מסתובבות ומעצימות כגודל הקריירה שלהם.
חלק מהעניין מוזן על ידי כתבי הבידור והרכילות, שבגודלם של הכוכבים אותם הם מסקרים נמדדת חשיבותם ועולה עוצמתם. האגביות בה הופכים מדורי הרכילות ומדורי התרבות (שהפכו בשנים האחרונות לאותו מדור בעצם) אנשים מוכשרים יותר או פחות לסגנים הראשונים של אלוהים זהה למהירות בה הם דוקרים אותם בסיכות חדות ומלגלגים ומעליבים אותם ללא בושה. סוג של מעגל מחזורי שכזה שמזין את התקשורת ואת יצר המציצנות של הקהל, ובו הכוכבים והכוכבות הם בשר התותחים.
אבל מה יש להם להתלונן? אחרי שהרוויחו מליונים והערצה וסגידה, קצרים כשיהיו, כל הכסף ישמש לפסיכולוגים שינסו להחזיר אותם לקרקע המציאות ולשלוף אותם מהדיכאון שבא עם הנחיתה הכואבת לתוך עולם קצר סבלנות, תהילה בת חלוף ותסכול קבוע.
מה הפלא שדודו טופז נראה עלוב ומעורר רחמים כל כך בסרט ששודר על ימיו האחרונים? שהבעת הפנים של ליידי גאגא כשלא זכתה בגראמי אותו רצתה כל כך נחרתת בזיכרון יותר מהביצה איתה שייטה לתוך הטקס?
ואצלנו בארץ הקודש, בה הפרנסה קשה יותר מאשר בהוליווד או ברודווי, בדרך כלל כל הדיוות והמגלומנים גם אוכלים את הדגים המסריחים, וגם מגורשים מהעיר. או לפחות מכותרות הרכילות.
מוסר השכל? באמת צריך? לא הבנתם לבד?…