כשרשת מגה בול ומקאן אריקסון קראו לוויקי קנפו להתייצב לדגל, עמדה מול עיניהם תמונתה של נורמה ריי (דמות מתוך סרט המבוסס על סיפורה האמיתי של קריסטל לי סאטון), הלא היא סאלי פילד, שחקנית עוצמתית ואושיה בפני עצמה, זו שעמדה על השולחן באמצע מפעל והניפה לגבהים את השלט Union.
אבל מה לעשות, סאלי פילד או נורמה ריי הן מנהיגות מליגת העל, בעוד ש"קנפו ריי" שלנו, היא צועדת, אמיצה ככל שתהיה, שבין צעדה לצעדה הצליחה לעשות כמה שטויות, ונשארה בתודעתנו "בזכותן". קנפו היא לא נורמה ריי, את זה אפילו עיניים מכוסות בקטרקט במצב מתקדם יכולות לראות, ושום שולחן לא יכול לשאת את משקל הזילות, שאותו היא מייצגת בעיני רוב הציבור, מאז שהחליטו, היא ובתה הצעירה להתפשט, בעבור חופן שקלים באחד מאתרי הפורנו הישראליים.
בעוד שרוב המפרסמים כנראה שכחו שליהוק הזוי של פרזנטור עלול להביא לתוצאה הפוכה וליצר נזק למותג, שקשה יהיה לתקנו, אנחנו זוכרים את ויקי, מגחכים, מתלחשים, אבל בשום אופן לא רואים בה מנהיגה, ובטח שלא נלך אחריה, אפילו לא למסלולי הקניות בין מדפי מגה בול, לשם מתאמצת הרשת להוביל אותנו.
האישיות של הפרזנטור משפיעה על אישיות המותג
מגה בול רוצה להיות אחוקה שלנו, רוצה שנחשוב עליה רק טוב, שנרגיש ונאמין, שהיא חושבת ודואגת לנו. המודל המנצח הוא רמי לוי, ה"רובין הוד" של עולם הקמעונאות, זה שמשקיע אלפית מתקציבי הפרסום של הרשתות האחרות, אך מקבל חזרה, אוקיאנוסים של אהבה ואמון מהעם וחשיפות ענק בתקשורת. הדרך לליבו של האזרח, זו שסוללת את הדרך לכיסו, קשה, והיא נעשית קשה יותר מיום ליום. הרצון של מותגים ובעליהם,להתחבב על הצרכנים, גורם להם לעתים קרובות לשכוח שפרזנטור הוא כלי, חפץ, אמצעי ורצוי אמצעי טוב, לחזק, להטמיע ולהנחיל את ערכי המותג בתודעת הקליינטס.
הפרזנטור אמור לייצר למותג ערך מוסף, באמצעות ה- DNA הערכי הייחודי שלו שעומד בהלימה עם זה של המותג, כמו גם עקרונותיו וסגולותיו, אלו שמזוהים איתו בתודעת הציבור. לא ברור איזה DNA עמד מול עיני מקבלי ההחלטות במגה, כשבחרו בקנפו, אם חד הורית, תושבת הדרום, מעשנת כרונית וצועדת כרונית למען מטרה טובה, שלא מצליחה לחדור לסף התודעה, ואם כן, זה בעיקר בזכות התפשטותה והתפשטות בתה בפני המצלמה. היא Has Been בכל רמ"ח אבריה, שס"ע גידיה ומגוון סיגריותיה.
כך עלולות להיות גם רשתות אחרות שיבחרו ברגע של חולשה, בפרזנטורים, לא ראויים ולא נכונים מבחינה ערכית לייצגן.
הפרזנטור המקצוען: הקצב הממשמש
נכון שרק לפני פחות משבוע נפלט הכוכב קצב מתוכנית הריאליטי שצולמה בבית המשפט, ולמרות זאת, על מקצוענותו של האיש אין מחלוקת. כל השופטים היו תמימי דעים. האיש "מקצוען", הוא PRO, הוא SUPER PRO, הוא SUPER DUPER PRO וחבל שלא נהנה מיכולותיו.
אז מה דעתכם שנלהק את קצב לתפקיד הפרזנטור בקמפיין "אחת מתשע". הוא, את יכולות המשמוש שלו כבר הוכיח, ויש לו ניסיון עשיר. אולי בזכות ניסיונו נצליח להוריד את הממוצע ל"אחת מחמש".
הפרזנטור המומחה: הירשזון מומחה ההשקעות
כדי לנהל את הכסף שלנו צריך מומחה. חברות ההשקעות מצליחות, רבעון אחר רבעון, לצמצם לנו את הנכסים. כל הטוענים לכתר מומחי השקעות מתגלים כמומחי שקיעות.
אנחנו חייבים מומחה על כזה, שלא צונאמי, ולא הוריקן, ולא כור-מאיים-להתפוצץ ולא מלחמות וגם לא פיגועי טרור, השכילו לגבור על יכולותיו לאגור ולהעצים הון לא שלו.
אנחנו חייבים שבחופשה הבאה שלו מחוות הנופש "חרמון", הירשזון יוביל עבורנו את קמפיין "הקיצבה היציבה", איך להפוך קצבאות של אחרים ליציבות כלכלית, לך ולכל משפחתך לעשרה דורות קדימה.
הפרזנטור הטרנדי: ג'קי הגדול
שנייה אחרי שיצא מבית האח הגדול או היה השורד האחרון ו-15 דקות לפני שיעלם מהשיח הציבורי, הפרזנטור הטרנדי הוא דוגמה קלאסית למערכת יחסים מסוג "דפוק- זרוק", שבמסגרתה משרדי הפרסום והמפרסמים רוכבים על הצלחתו של הפרזנטור ומתעלים את הפופולאריות שלו לטובתם. לטובתם ולרעת הצרכנים.
הפרזנטור הטרנדי הוא אומנם השני בשרשרת המתוגמלים, אבל ברוב המקרים מדובר ב-one hit wonder, שאחרי מכה או שתיים (לשמחתנו) הוא נעלם כלא היה.
ברוב המקרים, הפרזנטור הטרנדי רחוק שנות אור מערכי המותג, הוא אפילו לא יודע מהם ערכי המותג, אולם ככל שמכבש הריאליטי מייצר ENDLESS כמויות של כוכבי אינסטנט, כך מסלימה התפשרותם הכואבת של המותגים על ערכי הליבה, אותם הגדירו וניסו להטמיע במשך שנים ובמיליוני שקלים שהושקעו באסטרטגיה וקמפיינים.
ככה, כנראה נראה בקרוב את ג'קי מנחם, זוכה האח הגדול, כפרזנטור של אחד הבנקים. למה?, כי מישהו בטח כבר כתב את המשוואה הבאה:
- ג'קי מייצג את העם.
- ל-99 אחוז מהעם יש אוברדראפט, ועמלות האובר שוות המון כסף לבנקים.
- ג'קי = מינוס = הזדהות של רוב העם = קמפיין מוביל לבנק שרוצה להעלות את העמלות ומחפש דרך שתכאב פחות.
הפרזנטור הסדרתי: רון קופמן
אם נתקלתם באותן פנים, בשתי פרסומות שונות באותו הברייק, אז, תגידו "נעים מאוד", זכיתם להכיר את הפרזנטור הסדרתי, זה שמלוהק בסיטונאות, 3 ב- 50 שקל, הזן הכי נמוך של הפרזנטורים, נטול ערכים, נטול אישיות, או בעל אישיות זיקיתית משהו, שמתאימה עצמה לאישיות המותג, המצטיין בקפיצות חסרות התלבטות ממיטה למיטה, העיקר שמשלמים.
אחרי שופרסל ומשרד התקשורת הגיע הזמן שבזק יתנו לגידי גוב לנוח רבעון אחד לפחות, ויעלו אחר כבוד את רון קופמן, שיזכיר לנו שהכי זול לדבר לסלולארי מהבזק המוזנח שלנו.
פרזנטור בדולר
"הפרזנטור" הזול ביותר, זה עתה נקנה במכירת סטוקים: אימג' בנק, איי סטוק פוטו או כל בנק אחר. עלות הרישיון (לייסנסינג) מסתכמת בכמה עשרות או מאות דולרים והכוכב מגיע בפורמטים וגדלים שונים: רוצים גדול, גדול יותר, מכווץ, מכווץ פחות?, רק תגידו מה אתם רוצים ותקבלו.
הכול בכדי שתוכלו לשים אתם אותם הפנים גם בפרינט, גם בטלוויזיה וגם בשילוט חוצות באיילון. את פרזנטור הסטוק הייתי רוצה לראות בקמפיין מודעות בדבר העסקת עובדים זרים. אם ממילא מתייחסת המדינה לעובדים הזרים כאל אפסים, חסרי פנים, חסרי משמעות ואישיות, אז אולי כדאי שיקנו וידאו סטוק של פיליפיני שמנקה את החלונות. לפחות שנשמור על אותנטיות.
ג. יפית: נ ק ו ד ה.
כמה צחקוקים היו בתחילת דרכה, ועל כך כבר אמרו מקורותינו, "צוחק מי שצוחק אחרון". וכיום, זו גרינברג שצוחקת כל הדרך אל הבנק.
יפית גרינברג מתגלה, פעם אחר פעם, כפרזנטורית האולטימטיבית. היא הצליחה להשריש בכולנו סימביוזה חמוצ-תוקה של יחסי אהבה- שנאה, ומודל מופלא המשלב ביזנס ווייז ואמינות צרכנית בדיוק מוקפד, שהפך אותה לחזקה יותר מכל פרזנטור, פליט אי, משקל, או אח קטן כזה או אחר…
את ג. יפית, שמצליחה לשכנע אותנו לקנות מוצרים, בלי לקום מהכורסה באולפן, הייתי רוצה לראות כפרזנטורית של רכב, שה-USP שלו הוא מהירות, יהיה משעשע לראות כיצד איטיות מוכרת מהירות.
עכשיו אשב פה בשקט ואחכה, לקצב שיציל את שדיהן של נשות ישראל, לויקי בכדי לדעת מה לקנות במגה, לג'קי כדי להחליט לאיזה בנק לעבור, להירשזון כדי לסגור את הכסף בקופה מנצחת ולג. יפית כי נמאס לי מנהגי מוניות שנוסעים לאט.