חג השבועות, הוא חג הביכורים, היה בילדותי חג גרי הצדק. זה החג בו אבי, בארשת פנים רצינית וחבוש כיפה, היה מתראיין לעיתון ומספר מדוע בחרנו בעם היהודי כעמנו. כל זה בזמן שאנחנו הילדים משחקים ברקע. אנחנו היינו השחקנים הראשיים בסיפור הירואי רומנטי על משפחה גרמנית פרוטסטנטית שבוחרת לכפר על חטאי עמה ולהפוך ליהודים.
מעולם לא קבלתי את הבחירה של הוריי להתגייר ולגייר אותנו כילדים, לנתק אותנו ממולדתנו, משפתנו וממשפחתנו ולגדל אותנו כילדים דתיים בני דת משה בישראל. תמיד העסיקו אותי המחשבות האם הגיור מנקה אותנו מאשמת היותנו חלק מהעם הגרמני? האם בהפיכתי ליהודייה הפכתי לאדם אחר? האם זה הופך אותי לאדם טוב יותר?
זהותי נותרה שנים שסועה ולא ברורה. קיוויתי שילדיי, שהם חצי נכדים לניצולי שואה וחצי נכדים לגרמנים ימצאו שלוה בזהות בה יבחרו בבגרותם.
עוד בOnlife:
- עוד נשים מעוררות השראה
- גם היום עדיין יש פרסומאים שחושבים שיש כאלה שהם טובים יותר
- והנה אישה שעשתה מהפיכה לטובת כל הנשים במדינה שלה
הסיפור שלי מחזיר אותי לרות המואבייה.
גם במקרה שלה מדובר בסיפור הירואי על אישה שבוחרת ללכת אחרי אם בעלה ובוחרת את העם היהודי לעמה. אך כשהתעמקתי בפרשת רות נחרדתי לראות עד כמה מורכב הסיפור של רות ממש כמו זה שלי ואף יותר. רות המואבייה הייתה זקוקה לגבר ממשפחת בעלה כדי לעבור תהליך ייבום, כחפץ העובר בירושה.
במקביל אנו עדים לתושייתן של שתי הנשים (נעמי ורות) המיוחדות הללו, שנותרו ללא גברים מגנים וללא רכוש, ולמרות הכללים החברתיים הנוקשים שדנו אותן לעוני ולמחסור מצאו דרך להחלץ מגורלן, לשבות את לב בועז בדרך לא דרך ולהפוך לנצר בית דויד. שני סיפורים הירואיים ומרשימים. אנשים הנוטשים את בית אביהם ואת מולדתם והולכים ומצטרפים לעם הנבחר.
האם אני יותר גרמניה או יותר יהודיה?
מכיוון שגדלתי כדתייה זכיתי לשמוע בילדותי את הרבי קרליבך, אם איני טועה, והוא נתן הסבר למושג "עם נבחר". לדבריו זהו אינו עם הנעלה על אחרים אלא עם ששוב ושוב צריך לבחור להיות נבחר. עם שאמור לתת דוגמא לעולם. הפירוש קנה את ליבי. אחרי השואה לא יכולתי לחשוב שיש עם נעלה מעם אחר והבנתי שהאדם הוא הבוחר אם לנהל את חייו בספירות עליונות או תחתונות.
הרי גם אני גדלתי כאן בתור "יהודיה" אבל בפנים הייתה אשמה על היותי בת לעם הגרמני. גדלתי בקרב פליטי שואה ובתוכי היו אשמה וכאב, המון כאב. תמיד ניסיתי להבין אם גם בי טמון זרע הרוע. אבל זרע הרוע הרי טבוע בכולנו, הרי אנחנו בני אדם. בני אדם פוגעים, חומסים ורוצחים. אבל ה"איך" שהרצח הזה בוצע הוא היוצא דופן. להפוך רצח למפעל, להגדיל לעשות ואף למחזר את הרכוש והגופות. לפרוט נשמות לערמות של זהב, שיער ושאר חומרי גלם.
ניסיתי להבין איך חשב הגרמני הראשון שהגה את מיחזור וייעול הרצח. כאילו מרגע שהרצח הפך ל"חוקי" אז מכורח היותנו גרמנים עלינו לבצע אותו ביעילות עד כמה שאפשר. מפחיד, הרי גם אני כזאת. כל משימה שקבלתי בחיי חשבתי כיצד לייעל ואיך לנצל עד תום הכל. יעילות היא שם המפתח. והרי גם בי יש הרבה משם. אין ספק שהתחושה הזאת גרמה למלחמת עולם בתוכי.
זהות מפוצלת, אבל חזקה
אז המסקנה היא שהרוע הוא בכולנו אבל ה"איך" של כל עם הוא אחר. לאן אני שייכת? פה גדלנו כולנו על המשפט "לעולם לא כצאן לטבח". משפט זה מעורר בי תמיד כעס, כאילו מסקנת השואה היא שיותר לא נהיה בצד החלש. האם זו המסקנה? או אולי המסקנה היא קצת חמלה, מעט מחשבה והרבה הבנה לפני שנאה וזעם ובעיקר לפני צדק או כבוד?
הפכנו לעם שחי על פצע השואה ובשמו מרשה לעצמו לטעות בלי מחשבה. עוצמת הרוע המוחלט שאותה ביצע העם ממנו באתי, וכתוצאה מכך הכוחניות שהיא מנת חלקו של העם בו אני חיה, לימדה אותי שאין חוק ואין סיטואציה שלא תהיה לי דעה עליה, אין דבר כזה לא לקחת אחריות על המעשים של העם בתוכו אני חיה ואין כזה דבר לא לקחת אחריות על כדור הארץ בו כולנו חיים.
הרוע לא נמצא שם הרחק ב"פלנטה אחרת" אלא הוא בתוכנו, הוא חלק מכל אדם ואדם. אי אפשר להתגייר ולהפוך לאדם טוב יותר אך אפשר לבחור להיות אדם טוב יותר.
הגיור של הוריי הפך בסופו של דבר לתובנה הגדולה ביותר שלי ולמהות חיי. הזהות היחידה שיש לי היא שאני אדם ואמא ואם היום שפר גורלי ויש לי מקום להיות בו, עלי לזכור תמיד שיום אחד ייתכן ואמצא את עצמי בצד השני, נטולת ניירות וגוררת מזוודה ואולי גם ילד על כתפיי.
כיום, כמו אבי, אני מתראיינת בחג השבועות ובנותיי המקסימות משחקות ברקע, וכל מה שיש לי להגיד הוא שהגיור של הוריי פיצל את זהותי לתמיד והפך את עולמי למורכב עד כדי כאב אך הוא מזכיר לי תמיד לא לשכוח שלכל אדם יש את הזכות לחיות.