עזאם עזאם: אי אפשר לתאר את הפחד הזה

עם כל השמחה הלאומית הזו על החזרת גלעד שליט, כדאי להבין איך זה נראה מבעד העיניים של אדם שבוי. לפני השחרור שלי, לאחר 8 שנים בשבי המצרי, נלקחתי לבניין המודיעין המצרי – לא אמרו לי שאני משתחרר – פחדתי ששוב הולכים לענות אותי. רק אז קצין מודיעין אמר לי שנשיא מצרים חוסני מובראכ חנן אותי ושאני בדרך החוצה – לא היה לי את הזמן להתכונן נפשית.

עוד ב-Onlife:

• "הפעם הראשונה בה ראיתי את אביבה שליט מחייכת".  טור אישי
• "גלעד כבר לא יכיר אותנו". אביבה שליט בראיון ל-Onlife 
• אושרת קוטלר והמפגש האישי עם סרטן השד: תלכי תיבדקי – פרויקט מיוחד של Onlife

אני לא יודע אם גלעד מודע לעסקה, או חושש כמוני כשמעבירים אותו ממקום למקום. חושש שהולכים לענות אותו או אף גרוע מכך. אי אפשר לתאר את הפחד הזה. אני מקווה שחוטפיו עשו עמו את החסד הקטן הזה והודיעו לו שהוא שב הביתה.
 

רק לחלק מהמשפחה שלי הודיעו על השחרור (בשל חשש מביטול העסקה), וגם זה רק ימים ספורים קודם לכן. בצל האושר שמתלווה לתקווה לשחרור, הם נפלו גם לייאוש עמוק, לרגעי חרדה שאולי גם הפעם, כמו שקרה בעבר, העסקה לא תצא לפועל. אומנם עלי כשבוי עברה תקופה קשה מאוד, אך משפחתי סבלה לא פחות.

עם אביבה ונועם שליט אני שומר על קשר, דיברתי בימים האחרונים ואתייצב שם מחר בבוקר, לסייע ככל שאוכל. כי כשאני מסתכל על משפחת שליט אני רואה את הצער שגרם השבי שלי לבני משפחתי, והלב שלי יוצא אליהם.

חשוב להבין – כל אדם  ששב מהשבי לא חוזר ב-100%. אני כבר 8 שנים בבית ועדיין לא מרגיש שחזרתי לגמרי לעצמי. יש את הסיוטים בלילה, הקפיצות מטריקות דלת, הצורך לנעול את דלת חדר השינה, נדודי השינה – כל זה עדיין רודף אותי, כמו שזה רודף כל שבוי, וגם ירדוף את גלעד.

צריך להבין זאת, ולסייע לו לצמצם את הפגיעה של תקופת השבי במרקם חייו. אני מקווה שכחייל צה"ל  גלעד יזכה לסיוע פסיכולוגי ובכלל,  טוב יותר ממה שזכיתי לו אני, כיוון שהוא יזדקק לכך. והכי חשוב, על המשפחה להיות מוכנה לעתיד לבוא.

ישנן מספר עצות שאני אחלוק עם אביבה ונועם:

הם צריכים להבין שבראש של גלעד יש עדיין את התמונה של לפני חמש וחצי שנים – אבל הכל מסביב השתנה. הוא מגיע למקום חדש, למרות שזה הבית שלו. הוא יראה תינוקות שגדלו, חברים שהתחתנו, שערות לבנות שנוספו להוריו. גלעד נשבה כנער, חייל צעיר, היום הוא כבר גבר, והתקופה הזו נמנעה ממנו. צריך לסייע לו לעבור את השלבים שפספס בשבי באופן תומך.

הוא גם יגלה מהר מאוד שהוא האדם המוכר ביותר בארץ. שכולם יודעים מיהו, יודעים איפה הוא גר, איך היה בבית ספר ומי ההורים שלו. זה לא קל.

לכן חשוב לאט לאט להרגיל אותו, לתת לו לנוח, רחוק מההמון, רחוק מהתקשורת, כי הוא לא יוכל להשלים את אותם 5 וחצי שנים ביומיים. חשוב שלא להתייחס לדברים כמובנים מאליהם, אלא להסביר לו, כי דברים השתנו.

לא לחטט בפצעים

והכי חשוב – שבו לצד גלעד כשהוא חוזר, תמכו בו ואל תשאלו שאלות. למרות הרצון לדעת מה עשו לבן שלך, לאח שלך, לחבר שלך בשבי – אסור להתחיל לחטט בפצעים. אל תעלו זיכרונות קשים. רק תהיו שם לצדו לחבק ולתת לו להתרגל לחופש, למשפחה ולחברים מחדש.

 כשיגיע הזמן, הוא יצטרך להתמודד עם כל מה שעבר עליו בשנות השבי, אבל עדיין לא. עדיין לא. תנו לו להחלים. תנו לו את הזמן שלו, ואת השקט שלו.

אני יודע שהשקט הזה נחוץ מהמקרה שלי. אני הרגשתי צורך להודות לכל אלו שבאו לתמוך, אבל השקט היה מאוד חסר לי. התקשורת צריכה להוריד פרופיל, להימנע מהצורך לחטט ולשאול שאלות, פשוט להניח לו.

יש מליוני אוהבים – ורק גלעד אחד

וכך גם כלל הציבור. כולנו, ששמחנו בשמחת משפחתו, צריכים לשחרר. למרות האהבה לא להטריח אותו ברחוב כי אחרת הוא יסתגר בבית – בשבי נוסף. תזכרו, יש מיליונים של אנשים ששמחים בשמחתו, לא הוא ולא משפחתו יצליחו להתמודד עם כמות כזו.

לכן אני גם מבקש, היעתרו לבקשת המשפחה ואל תהפכו את חזרת הבן לפסטיבל לאומי. מלבד הצורך של המשפחה בזמן לעצמם, חשוב גם לזכור שמדובר במחיר כבד מאוד של יותר מאלף טרוריסטים משוחררים. זו שמחה שמהולה בעצב של משפחות קורבנות הטרור, וכפי שמשפחת שליט אמרה, צריך להתחשב גם ברגשות שלהן.

בשל כל זאת, תנו להם לחגוג את חזרתו של הבן כמשפחה, באופן אישי. כשגלעד יוכל לעכל את זה שהוא שוב בבית, כשמשפחתו תוכל לעכל זאת, אז תהיו סמוכים ובטוחים שהם יודו לכל מי שפעל לחזרתו.

עזאם עזאם הוא ישראלי ממוצא דרוזי מכפר מע'אר שהיה כלוא במשך 8 שנים במצרים באשמת שווא של ריגול לטובת מדינת ישראל ושוחרר מהכלא המצרי בעסקה שבהתאם לתנאיה הוחזרו שישה טרוריסטים מצרים שחדרו לשטח ישראל במטרה לפגוע באזרחים.