אני אזרח ישראלי – אמריקאי, החי בארצות הברית כבר כשני עשורים. אני מודה ומתוודה: אני צרכן די אינטנסיבי של תקשורת ישראלית. כיום, זה מתאפשר בקלות חסרת תקדים, תודות לרשת. אנחנו חיים בעידן, שבו כמעט אין לתקשורת קשר למרחק גאוגרפי – אני נמצא במרחק חמשת-אלפים מייל מישראל. אבל, בעצם, מלבד חלק קטן של העיתונות הכתובה, יש לי גישה אל כל ערוצי התקשורת הישראלים בדיוק כמו אדם המתגורר פיזית בישראל. לא רק אתרי חדשות, אלא גם ערוצי רדיו וטלוויזיה, חיים זורמים ומעודכנים, ניתן למצוא חינם ובקלות.
עוד ב- Onlife:
- "אי אפשר לתאר את הפחד הזה". טור של עזאם עזאם
- "כשאביבה שליט חייכה באמת". טור
- סטטוס על גלעד שליט גרר איום ברצח
אכפת לי ממה שקורה בישראל. אני מחובר לישראל. יש לי דעות מאד נחרצות על מה שמתרחש בה, בתחומים שונים, אבל בדרך כלל אני נושך את שפתי ולא מביע אותן, כי די בצדק, אני יכול להבין את אלו שיערעו על זכותי לבקר את ישראל בזמן שאני לא חי בה פיזית.
אני קהל היעד – וזכותי לנקוט עמדה
אבל בתחום אחד, אני מרגיש שווה לחלוטין לכל ישראלי, ולכן זכאי לדעה ועמדה. והוא תחום צרכנות התקשורת. מלבד העובדה שקצת יותר קשה לי (אם הייתי רוצה) לרדת לרחוב ולקנות עיתון בעברית, אני צורך רדיו וחדשות בדיוק כמו, ואולי קצת יותר, מהישראלי הממוצע. כשאני קורא כתבה בוואלה או ווינט, הקליקים שלי נספרים לצרכי רייטינג בדיוק כמו אלו של תושב ישראל. למעשה, יש תת-תעשיה שלמה, של מודעות ופרסום לישראלים המתגוררים בחו"ל, ואני חשוף לה, אני קהל היעד. אני הצרכן. והפרסום הזה מבוסס על כסף, ורייטינג.
ודווקא משום שאני רואה את עצמי כצרכן מן המניין של תקשורת ועיתונות ישראלית, אני חרד, נגעל, מוחה וחושש ממה שהתקשורת הישראלית תעשה למשפחת שליט, ולגלעד עצמו.
כשזה מגיע לסיקור "צהוב", תמיד נשמעת טענה מעגלית, שבה כל צד זורק את האשמה על הצד שמנגד.
הציבור – הוא זורק בקלות האשמת כלפי התקשורת ש"היא מגעילה, שלעיתונאים אין לב, שהם עלוקות שחיות על מכירת סבל אנושי ומסחור שלו, שלתקשורת אין גבול, שלא מכבדים שום צנעת פרט".
העוסקים בתקשורת – הם זורקים את הכדור חזרה: "אנחנו רק מספקים את מה שהציבור רוצה. הרי אם באמת סוג כזה של סיקור היה מגעיל אותו, אז הוא לא היה זוכה לרייטינג מטורף כזה. לציבור נוח לומר שהתקשורת צהובה ושפלה, בזמן שהוא דבוק למסך וצופים בנועם שליט מוציא את הזבל בשידור חי. אנחנו צריכים לספק את מה שהציבור באמת רוצה. כי אם עיתונאי אחד לא יצלם את דמעותיה של אביבה, אז המתחרה שלו כן, והמתחרה יזכה ברייטינג".
אתם יודעים מה? שני הצדדים צודקים.
אז מה שנותר לי, כצרכן, הוא להשתמש בכוח היחיד שיש לי: לא לצרוך. לא אומר שזה קל. יש לי יצר מציצנות ותשוקה לשמוע את הפרטים בדיוק כמו לכל אדם אחר. אבל, אני אעשה מאמץ, ואתגבר עליו.
זה המינימום שאני חייב לגלעד ומשפחתו
לכן, אני מכריז בזאת שאני, כצרכן, מסרב לתת לתקשורת הישראלית את התירוץ הקלוש שבקלושים לחטט בחייו של גלעד שליט. בחור שחלק גדול מדי מחייו כבר נגזל ממנו על לא עוול בכפו אני מסרב לשתף פעולה עם גזל שארית חייו, בצורת פלישה לפרטיותו. אני מרגיש שהמינימום שאני חייב לו, כאזרח ישראלי, הוא להניח לו לנפשו.
ואני כבר שומע עיתונאים יוצאים בטיעון הצבוע "אבל זו חובתנו לדווח, הציבור רוצה לדעת". תשובתי היא: אני הציבור. ואני מודיע: אני לא רוצה. לא אתן רייטינג, לא אצפה, לא אקליק, לא אקרא. למרות שזה לא יהיה קל.
אז לך, עיתונאי יקר, אני אומר: אם אתה חושב שאתה מספק לי משהו שאני זקוק לו או רוצה אותו, אני משחרר אותך. לך לסקר משהו אחר .אם תקשורת היא תעשייה, וכמו כל תעשיה אחרת היא מבוססת על היצע וביקוש, הרי אני מנצל את הכוח היחיד שיש לי, ומפסיק, לפחות מבחינתי, את הביקוש.
כי כאדם בודד אין בכוחי למנוע מצבא הפפראצי מלעקוב אחרי גלעד ומשפחתו. אבל, יש בכוחי, גם אם הוא קטנטן ואישי, לא לצרוך את זה .
הכותב הוא מוסיקאי מפיק וטכנאי הקלטות. המתגורר בארה"ב.
קצת עליו: http://benezzer.com/razi/about.php
הבלוג של רזי: http://benezzer.com/razi_heb