מרוסקת. ככה הרגשתי רגע אחרי צפייה בסדרת הדוקו-ריאליטי החדשה מבית ערוץ 10, "מעושרות", שעוקבת אחרי שש נשים מהאלפיון העליון שחיות בישראל, 2011. מרוסקת ואכולת קנאה, ליתר דיוק, למראה חייהן הזוהרים ומלאי המט"ח, המניות בבורסה ואוסף תיקי ה"לואי ויטון" של ליהוק שעושה חסד עם קהילת הבוטוקס הישראלית.
כן, אני יודעת מה תגידו. בשביל מה זה טוב? למה שנחליט לשבת מול מסך הטלוויזיה, בערב שני, רגע אחרי חדשות שמבשרות על המשך מחאת המתמחים, ההכנות להפגנת ענק חברתית נוספת בשבת והתראות לפיגוע ונצפה בסדרה שרק תזכיר לנו מה מצב העו"ש שלנו בבנק וששוב שכחנו לשלם את החוב של הארנונה והחשמל.
למה? בדיוק מהסיבות הללו. "מעושרות", היא טראש ריאליטי. שעה של תענוג טלוויזיוני מקומם שנאהב לשנוא ומאחוריו שישה סיפורי חיים, שהופכים את הגיבורות שלו, לגיבורות תרבות מהסוג הרע אבל הצודק. דווקא בימים של "צדק חברתי", לצפות בצד השני, זה שלכאורה נראה לנו שטחי, אבל מלא בכסף שאנחנו רק יכולים לחלום עליו, יוצר בעיניי סוג של איזון שכדאי וחשוב לכולנו לצפות בו ולהפנים.
הגיבורות שלנו לא סתם מבלות "שש עשרה פעם ביום במניקור פדיקור", כפי שהטיבה לתאר, ניקול ראידמן, אשת יח"צ, בת 24 שחיה עם איל הון מסתורי (ורוסי). הן עובדות קשה, לפעמים מסביב לשעון, לא לוקחות חלק פעיל מדי בגידול הילדים, חושבות כל הזמן צעד אחד קדימה ומבינות שבעולם של גברים, כדאי לנצל כל הזדמנות, כדי להישאר תחת אור הזרקורים.
נשים שמספקות את הסחורה
אפרופו גברים, עולה בי תהייה: מה היה קורה לו היו מצלמים מקבילה גברית לסדרה. שימו לב: "מעושרים". שישה איילי הון מכניסים אתכם לחיים שלכם. נשים צעירות ויפות, כסף מתעופף באוויר וישיבות דירקטוריון.
עצם התהייה מעוררת בי בחילה, מהסיבה הפשוטה שהיינו מקבלים כאן גרסה נוצצת יותר ל"מחוברים", אבל הרבה יותר משעממת. כי גברים שמדברים אנחנו לוקחים ברצינות, והסדרה תהפוך למשהו שרק ערוץ שמונה ירצה לשדר. וכאן רבותיי, אין לזה במה.
נשים מספקות את הסחורה, לא יעזור. האהבה העצמית, המניפדי, הנעליים ב-500 יורו, ההכנות למסיבת יום ההולדת של לאה שנירר, בת 53 מהרצליה, שנראות יותר כמו הכנות לחתונה ממוצעת.
הסלון שעולה במנוף כל הדרך לקומה העשרים ומשהו, של מגדלי יו, הכל כדי ש"משולם" (ריקליס) יהיה כולו האפי האפי, ג'וי ג'וי". כאילו שאף אחד לא מעלה על דעתו, את השאלה מה לעזאזל מחפשת טלי סיני ריקליס, עם גבר שמבחינה בריאותית, בטח לא יכול אפילו לקחת ויאגרה. או הסכם הממון, הדירה, החיים וה"אני קובעת באיזה צד של המיטה אני אשן", שמלווה את חייה של עוה"ד ענבר שנהב.
וזה עוד לפני שהכרתם את אתי דודאי, שגרה באחוזה מפוארת בסביון ובטוחה שהיא קמה בבוקר בבוורלי הילס (שמישהו יעיר אותה בבקשה) ועושה צעדים ראשונים כאמנית ואשת עסקים, סוג של משבר גיל המעבר, אם אתם שואלים את דעתי. משבר כ"כ חריף, שגורם לה להזדהות עם המחאה החברתית, בזמן הצילומים ולעשות משהו למענם.
יס פיפל, זה לא נגמר עד ש"הגברת השמנה" מכינה עוגות ומביאה אותן למחאת האוהלים ברוטשילד, במפגש מביך יותר מזה של חברת הכנסת מירי רגב ומנהיגי המחאה. אבל אולי יש לזה קשר לעובדה שהיא חושבת שבגלגול הקודם, הייתה "מארי אנטואנט". מזל שלפחות עוגות היא הביאה ולא לחם.
אבל אם נשים את הצחוק בצד, הרי שהסדרה היא מראה כואבת למציאות הישראלית ולפערים בין המעמדות וגם לתכנים מהסוג הזה, יש בהחלט מקום ראוי בטלוויזיה. אבל אל תגידו את זה למנהל הבנק שלכם.