דפני ליף לא חייבת לכם שום דבר

דפני ליף רצתה להיות עורכת וידאו מצליחה. ייתכן אף שבאיזשהו שלב בקיץ האחרון, היא חלמה להפוך למנהיגת מהפכה. אולי דמיינה לעצמה מושב נוצץ בכנסת או כל סוג אחר של תפקיד פוליטי בכיר. אולי סתם ערגה למקלחת חמה, לפחות בימי המגורים באוהל.

מה שבטוח, בשום שלב, היא לא פנטזה להפוך לגרביים משומשים שמושלכים הצידה בשנייה שבעליהם מאסו בהם.  אלא שבין אם תכיר בכך או לא, לזה בדיוק הפכה אותה אישה צעירה שלפני חודשיים תויגה כסמל המהפכה החברתית בישראל, פניו של הדור הצעיר והזועם בארץ – אחרי שלעסו, עיכלו וירקו את דמותה, ליף הושלכה הצדה, חזרה אל המקום שממנו מגיעות כל הגרביים.

ליף – שק החבטות החדש של ישראל

בימים האחרונים, אולי בשבועות – קשה להניח את האצבע על הרגע המדויק שבו החלה המגמה הזו לצבור תאוצה – ליף הולכת ומבססת את מעמדה כשנואת הציבור. מאז מסיבת העיתונאים שערכה בשבוע שעבר, מוקדשים לה בפייסבוק סטטוסים הקוראים לפרישתה ולועגים ליהירות שבה היא פונה לראש הממשלה או לאופן שבו היא מתייחסת לעצמה, כמנהיגת המחאה.  

בתקשורת נכתבים טורים דעתניים המספקים אנליזות מלומדות על דמותה של ליף, לצד נימוקים משכנעים יותר או פחות לכך שהיא נעדרת כל אג'נדה פוליטית וחסרת כיוון באופן כללי ושיש להמירה באישיות פוליטית בכירה יותר.

אפילו 20 אלף התומכים במאבק שהתייצבו בכיכר רבין במוצאי שבת האחרונה, חזרו משם מתוסכלים וזועמים, מלאים בתחושה שדפני מובילה את העסק הזה לדרך ללא מוצא. לכל אלה קדמו כמובן, שלל המתקפות עליה בימי המהפכה, הניסיון להפריך את אמינותה משום שלא עשתה צבא (ואז מה אם היא חולת אפילפסיה?), החיקוי בארץ נהדרת ועשרות בדיחות אחרות שנכתבו על גבה וחשבונה.

עכשיו התיעוב כלפי ליף עלה מדרגה, עד כדי כך שנדמה לעיתים שאף אחד כבר אינו לצדה והיא מדשדשת בקושי על החבל הדק שעליו צעדה מלכתחילה – אישה צעירה באמצע שנות העשרים של חייה, שהצליחה לעשות היסטוריה. זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יגזול ממנה את הקרדיט שמגיע לה.  

כפויי טובה עם זכרון קצר

ככה זה בישראל – מדינה שנהנית להכתיר גיבורים לרגע, ולו לשם העונג הצרוף שבדחיקתם חזרה אל השוליים זמן קצר לאחר מכן. עשרות כוכבים קמו ונפלו כאן בהבלחות של רגע – אהובים יום אחד, שנואים למחרת, או סתם נשכחים. חלקם הרוויחו ביושר את ההתדרדרות המהירה במדרון החלקלק, חזרה אל מחוזות האנונימיות.

הזיכרון הציבורי בישראל הוא קצר מועד, מזגזג בכל רגע נתון בין מאות התרחשויות, פרצופים ופרטי מידע. הוא שוכח, במיוחד כשזה נוגע לאלה שצריך להוקיר להם תודה. ולפעמים, הוא לא רק שוכח, הוא גם הופך את עורו. החיבוק הופך ללפיתת חנק.

אפשר להגיד על דפני ליף מה שרוצים – שהיא צעירה, מבולבלת, נאיבית, יהירה. שהתהילה עלתה לה לראש. שהיא שכחה מהיכן באה. שהיא לא מספקת פתרונות לבעיות שהיא שוטחת. שמושכות המחאה מתפוררות בידיה. שלא מגיע לה. שהיא אינה ראויה. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנה – בלעדיה, המחאה שהתחוללה כאן בקיץ האחרון, תחושת האיחוד בעם (למעט אולי מספר טוקבקיסטים נודניקים), המוטיבציה להתרומם מהספה ולצעוד להפגנות, עם אמונה אמיתית בשינוי אפשרי – שום דבר מכל אלה לא היה קורה בלעדי אותה צעירה "מבולבלת", "נאיבית", "יהירה" וכן הלאה, שקמה יום אחד והכריזה שנמאס לה.

מה קרה לחסד הנעורים? מה קרה לחמלה? האם שכחנו שליף לא ביקשה לעצמה את המעמד הציבורי הזה, היא בסך הכל רצתה לשנות את המציאות העגומה שלה ובמקרה, הצליחה לסחוף אחריה את כל המדינה. היא לא הבטיחה לנו פתרונות, היא לא נשבעה לגרום למהפכה להצליח. היא הייתה שם ונסחפה עם הגל – האם זו סיבה מוצדקת להפוך אותה ללוח מטרה אנושי שכל חץ רעיל בסביבה מיורט באופן אוטומטי לעברו?

ולנוכח האהדה הציבורית ההולך ומתדלדלת לדפני ליף, אי אפשר שלא לתהות מה היה קורה אילו היא הייתה גבר. האם היכולת של עם ישראל להפוך אותה במחי שבועות ספורים מאייקון של מרד ציבורי מעורר השראה והזדהות לדמות שנואה שמעוררת רגשות עזים של כעס בקרב רבים כל כך מאלה שעד לאחרונה נמנו על תומכיה – לא נובעת מעצם היותה אישה. האם לא קל לנו לזלזל יותר בנשים ולהגיב אליהן בכפיות טובה משוועת, במיוחד כשהן צעירות?

דפני ליף לא חייבת לכם כלום

בואו נניח את האגו ומשחקי הכוח בצד: המחאה לא יצרה כאן שינוי מהותי (עדיין), משום שרובנו עייפנו מההפגנות, הסיסמאות והאוהלים. הגיע הרגע שבו נאלצנו לחזור לשגרת חיינו, עגומה ככל שתהיה. אל העבודה שמפרנסת אותנו בקושי, המשכנתא שנוגסת בכל חלקה טובה בחשבון הבנק. אל הילדים, הלימודים. אל גלעד שליט שחזר מהשבי, אל מתקפות הגראדים שהתחדשו בדרום הארץ. אל גזר הדין של ענת קם ואל המתמחים שעדיין נאבקים על זכויותיהם. אל המציאות,

בקיצור. מחאה פעילה יכולה להימשך רק לתקופת זמן מוגבלת – לשינוי נדרש זמן רב יותר. וסבלנות. אנחנו בטח לא יכולים לטפול את האשמה על דפני ליף, שבסך הכל עשתה את הכי טוב שידעה. ואם לומר את זה אפילו יותר בפשטות: היא ממש לא חייבת לנו כלום.

בואו נזכיר לעצמנו שליף היא אכן צעירה ובעיקר, איננה דמות פוליטית. היא עושה את מה שעושה לטובת כולנו. זה בטח לא קל לה. וגם אם נדמה לנו שהיינו עושים את זה טוב יותר במקומה – עד שלא נצעד בנעליים שלה, לא נדע כמה זה קשה באמת. בואו נגיד לה תודה על המאמצים וההשתדלות ונשמור את כפיות הטובה שלנו לעצמנו. זה לא תפקידה לייצר כאן שינוי אמיתי. זה התפקיד של כולנו.