במוצאי שבת האחרונה עלה לאוויר "תא וידוי", אתר שמאפשר לגברים לשתף במקרים בהם הם פגעו או נפגעו מינית. הרעיון להקים את תא וידוי הבשיל אצל חברי, דור כהן, בעקבות שיח שהתעורר בשנה האחרונה בסוגיית "האונס האפור" והמרכז לאמנות הפיתוי.
עוד ב-onlife:
- הדרת נשים זה סתם קוריוז. על פליטות הפה של ברק וגנץ
- ציפי חוטובלי, את מועלת בתפקידך. דעה
- "הייתי הולכת שוב ל'אח הגדול'". קפה עם דניאלה פיק
"אונס אפור" הוא כינוי לאותם מקרים שבהם כלפי חוץ, נראה שאין שום כפייה לקיים יחסי מין: האישה לא אומרת "לא", היא פשוט לא עומדת בלחץ בלתי-פוסק של הגבר, שלא מפסיק לנסות ולא שועה להפצרותיה להניח לה, כאשר במקביל פועלים עליה לחצים תרבותיים וחברתיים כבדים, לא מילוליים בהכרח – "להיות קלילה", "לזרום", לא להגיד לא, לא להתנגד. המרכז לאמנות הפיתוי גילגל לפתחנו שיח שוביניסטי ואלים, לפיו אין דבר כזה אישה שלא רוצה, יש רק אישה שאומרת שהיא לא רוצה – אבל מתכוונת שהיא כן.
אז דור בנה את האתר מ-א' ועד ת', וביקש ממני לתרום סיפור משל עצמי. חשבתי וחשבתי, מה כבר אני – הומו מחוץ לארון ואיש רגיש באופן כללי – יכול לספר? האם פגעתי מינית פעם במישהי? הרי אני בכלל לא נמשך לנשים.
ובכן, אחרי שנה שבה נחשפתי באופן נרחב למקרים של נשים מאוד אמיצות שכתבו על מקרים שקרו להן, ואחרות שסיפרו לי ממקור ראשון, אני מבין שנשים חשופות לפגיעה במרחב הציבורי במידה שאנחנו, כגברים, מתקשים לתאר לעצמנו. זה מתחיל בלחשוב מה את לובשת לפני שאת יוצאת מהבית, בהתאם למקומות שבהם תעברי, בהתאם לגברים שעלולים להיקרות בדרכך, בהתאם לשעה ביום שבה תצטרכי לחזור הביתה, בהתאם למידת התאורה שתהיה ברחוב וכן הלאה…
אני חושב שרק בזכות המודעות הזו שרכשתי בשנה האחרונה, יכולתי להיזכר בסיפור שתרמתי בעצמי לאתר – סיפור שמדגים את המקום של מילים בהטרדה על רקע מיני ("עד היום אני שונא את המילה הזאת").
לפני שאני הומו, אני גבר
החלטתי להצטרף למיזם הזה לא רק כי חבר טוב ביקש עזרה, אלא גם כי הגיע הזמן שאנחנו, גברים כקולקטיב – ולא משנה מה הנטייה המינית שלנו לצורך העניין – ניקח אחריות על החלק שלנו במצב שאליו הגענו כחברה. גם אני, לפני שאני הומו, אני כנראה גבר. במובן של כוח חברתי שיש לי, במובן של זכויות יתר שיש לי בחברה שלנו.
כי מה לעשות, הגענו למצב שבו לצאת מהבית ולא לפחד שמישהו יסתכל לי על הגוף במבט שטוף זימה, ישרוק לי מהאוטו או יריץ בדיחות על חשבון הגוף שלי ומה שאני לובש – זו זכות יתר. ועוד לא דיברנו על החשש שמא מישהו יעז לגעת בי בניגוד לרצוני. או לעשות איזו מניפולציה במרחב הציבורי כדי לגעת בי (ויש סיפורים כאלה למכביר).
אני שואל את עצמי האם פגעתי פעם מינית במישהו, בגבר אחר? אני מאוד מקווה שלא, וככל שאני מרחיב את מושג הפגיעה על רקע מיני לענייננו – כולל התייחסות מבזה או משפילה וכו' לאדם אחר – אני ממשיך להרהר.
כי הנורמות האלה, של להתייחס לבני אדם אחרים ככלי לסיפוק הצרכים שלי, פושות גם בקרב להט"בים. כן, גם אנחנו תוצר של חברה עם הגמוניה גברית, בעלת נורמות כוחניות, מחפיצות, אלימות ולא מכבדות. אז מה הפלא שיש פגיעה מינית גם אצל להט"בים?
וידוי, לא מחילה
עד כה אנחנו יודעים שהרבה אנשים נכנסו לאתר, אבל מעט מאוד בוחרים להגיב בו ועוד פחות בוחרים לשתף בסיפורים אישיים שלהם. אין לי ספק שלכל גבר יש סיפור רלוונטי, כמו שאין לי ספק שרבים מאיתנו לא מודעים לכך שפגענו. ויש גם את אלה שעדיין לא מוצאים את המילים, שלוקח להם זמן לאזור אומץ ולהודות – קודם כל בפני עצמם – שמה שקרה הוא אכן פגיעה. אחרי הכל, זה לא עניין של מה בכך להיזכר בדברים שהעדפתי להדחיק.
אז כדי שיהיו את המילים ותהיה מודעות, החלטנו לפתוח את תא וידוי. מהמקום שלנו כגברים פמיניסטים, זה המעט שאפשר לעשות; זו תחילת הדרך לחשבון נפש קבוצתי כולל. תא וידוי הוא מקום שבו מתחיל מאבק של גברים בנורמות ובמוסכמות שמובילות לפגיעה – לרוב בנשים, אבל חשוב להבין שבעקיפין זה פוגע בכולנו.
כבר עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם שאלות רבות בנוגע לשם – תא וידוי – שמעלה אסוציאציות של וידוי לשם מחילה ובכך היטהרות מחטא. אנחנו מנסים בכל כוחנו להבהיר שאנחנו רואים אחרת את מהלך העניינים, ומתכוונים להיות עם אצבע על הדופק ולהישמר מפני האפשרות, שמפחידה גם איתנו, שהאתר ישמש כר לפגיעה נוספת בעצם הכתיבה. גם כאן – האחריות עלינו.