כשאני ניגשת לכתוב בלוג, אני מדפדפת קצת בעיתונים, מלקטת אחר זנב השראה. והיום, בעודי מדפדפת, התחלתי לאבד פוקוס בעיניים. שברירי מילים מטרידות כמו הדרת נשים, חוק ייבוש עמותות השמאל, פשיזם, מהפך חברתי, רגשות אשמה ואיראן חדרו לי לטווח הראייה, אבל לא הצלחתי להתעמק בכלום.
עוד ב – Onlife:
- סגירת ערוץ 10 היא סימן למדינה של אייטולות. ראיון עם גיא לואל
- אני אישה חרדית, מודרת ומאושרת. טור דעה
- מתי פמיניזם הפכה למילה גסה?
וכשהתבוננתי בעיתון במרחק מה, באיזה ניתוק מהול בקורטוב של פרספקטיבה, זה הכה בי: ישראל מתעסקת בעצמה בטרוף. כמה אפשר לראות רק פנימה ולא החוצה?! ולכן, הרשו לי, וגם אם לא תרשו לי, לא נורא, אני אלך על זה ואקבע: ישראל סובלת מהפרעה נרקיסיסטית. כאומה, כמדינה וכהוויה.
ההגדרה של נרקיסיזם בוויקיפדיה: "הפרעת אישיות נרקיסיסטית או נרקיסיזם היא הפרעת אישיות שמאפייניה הם עיסוק מוגזם של הסובל ממנה בעצמו וביכולותיו, והיעדר יכולת לאמפתיה והזדהות עם מצבו הנפשי של הזולת".
כל שבט מהשבטים שמרכיבים את המרק הישראלי עסוק בעצמו וביכולותיו עד זרא. כמה אנרגיה הולכת על הצדקה עצמית, הצדקה של עוולות, האשמות נגדיות, וחוסר מוחלט וגמור של כל בדל אמפתיה לשבטים ולעמים אחרים. הדבר נכון בעיקר כלפי השבטים החסרים אירוניה וביקורת עצמית.
הפוסל במומו הוא פוסל
אני חשה קרובה אל נושא הנרקיסיזם במידת מה. מניחה שיש שהגדירו אותי כהפרעת אישיות עם נטיות נרקיסיסטיות. אני לא מתביישת, זאת עובדה. מה תעזור לי הבושה?! מוטב להודות באמת ולא להתחבא מפניה.
כן, גם אני חווה את הקושי והכאב הפרטי שלי כמו גם את ההצלחות וההנאה שלי כמרכז הקיום. רוב הזמן. לא תמיד.שחקנים, יוצרים, כותבים, אומנים, מנהיגים, אנשי עסקים וכיוב' חייבים להזריק מנות קבועות מהתחושה הגרנדיוזית המלווה את ההפרעה הנרקיסיסטית. וזאת כדי להביא את עצמם ליצור, ולהעצים את הלהט והתשוקה להישגים ולהשארת חותם.
והנה עוד קצת על נרקיסיזם מוויקיפדיה, (אני ממש מתלהבת מזה שעליתי על זה שישראל נרקיסיסטית למרות שהיו בטח כאלה שעלו על זה לפני). הפעם החלפתי את המילה "אדם" במילה "מדינת ישראל": "ביחס שלה לעצמה, ישראל היא בעלת הערכה עצמית גבוהה ושאפתנות חסרת גבולות. ישראל מרגישה מדינה חשובה וראויה להערצה, ולרוב מפריזה בתיאור הישגיה ומאמינה כי היא מדינה מיוחדת במינה. ביחס לזולת, ישראל מאופיינת בזלזול מסויים באחרים ובהישגיהם, בחוסר אמפתיה לזולת, ביהירות, בשתלטנות ועוד..."
כן זה עידן נרקיסיסטי, פייסבוק, כמובן, מוביל את המהלך התרבותי הזה. מבט קצר על הדמויות הנערצות בציבור מחזק את התיזה מן הסתם. מנגד, המושג נרקיסיזם הפך לטרנדי כל כך, שהוא ממש באובר שימוש קשה על גבול הפיכתו לקלישאה נבובה.
ובכל זאת, מחשבה זו הבהירה לי מדוע, לעתים, אי אפשר כבר לשמוע חדשות. מדוע זה מרגיש ממש מטורף. מעיק וחולני. ולא רק בגלל קצב האירועים אלא בגלל האובר התעסקות והטחינה הזאת עד דק, של אותם אירועים ממש. כי הנרקיסיסט לאו דווקא חש רגשי אהבה לעצמו, אלא פשוט מתעסק בעצמו. כל הזמן, כל היום.
מתעסקים באקטואליה כדי לשכוח
אני מכירה את הטיפוסים, שדרך אגב יש לי חיבה רבה אליהם: נרקומני האקטואליה הכבדים, חלקם הגדול כבר פנסיונרים, בבוקר הם קמים עם עיתון אחד או שניים, מדליקים רדיו, גלי צהל, רשת ב' או א' תלוי איפה יש יותר אקשן. תוכניות שמאזינים מתקשרים ומביעים דיעה מעבירות להם את שעות הצהריים בעצלתיים נעימים, ואז 103, וכל מה שיש בו וויכוח או דיון בסוגיות פוליטיות מושך את אוזנם ומעביר להם טוב טוב את הזמן לקראת הערב.
הם יקשיבו לחדשות בחמש, יצקצקו באי נוחות מתבקשת לנוכח הידיעות המטרידות, בשש כבר ידליקו טלוויזיה, יקשיבו למהדורה המרכזית וגם למהדורת חצות. תהיה להם דעה על כל דבר, ולרוב תהייה זו הדעה המיינסטרימית המאפיינת את הטון השולט בכלי התקשורת.
אז יכול להיות, שההתעסקות הקולקטיבית הזאת בעצמנו מקלה מעט על תחושת הבדידות הפרטית, מקהה רגשי נחיתות אישיים ובכך עוזרת לטשטש את הכאב ואת המצב הקיומי המורכב. ההתעסקות באקטואליה עוזרת לנו לשכוח את מה שאנחנו מנסים לשכוח, שלכל אחד מאיתנו יהיה סוף, אם כי ייתכן, שלישות הישראלית, תהיה המשכיות מעבר לחיים הקטנים שלנו.
נדמה שרק המהפיכה החברתית הצליחה לצבוע את ההתעסקות העצמית שלנו בצבע אחר. כי היא הביאה מבט רענן יותר, וגם, התוכן החברתי מדבר על סולידריות אמפטית למען הטבת החיים פה. לכולם, ולא רק לשבטים מסויימים או ליחידים.
מחשבה לסיום: הייתי פעם אצל פסיכולוגית לא מהסטייל המקובל, מהטיפוסים הקיצוניים האלה שלא מאמינים בטיפול ארוך טווח. היא אמרה לי ואני מצטטת: "כמה את מתעסקת בעצמך, כמה תשפוכת עצמית, את והחברים שלך. לכי לים, דברי על פוליטיקה, תראי איך הכל מסתדר".