בוא נדבר פתוח, ככה, דוגרי, יענו, בפנים, נקי נקי. רוצה להגיד לך משהו, משהו שלא ידעת על עצמך. אל תתבאס, זה יהיה קצר וכואב: אחי, אתה גזען. אחושילינג גזען. אפילו גזען מסריח. הופה, התחממת, נכון? "אני גזען?? אני???" כן. ואסביר לך למה. שב, תשתה מים קרים, אולי תלך תמזוג קצת קפה, תחזור, נשב.
עוד ב-Onlife:
- ג'ודי שלום ניר מוזס מציפה את המוגלה הישראלי
- מה קרה לכם, אשכנזים, שקפצתם ככה?
- זה לא החרדים שמדירים נשים, זה אנחנו
חזרת? מצוין. עכשיו תקשיב לי טוב ואל תפסיק אותי באמצע.
קודם כל, אתה לא לבד. גם אני גזען. יופי, תן איזה בדיחה על גרמני עם קרחת. נתת. נמשיך? איך אני יודע שאני גזען? תאמין לי, שב עשר דקות בתוך הראש שלי ותבין. האמת, לא ידעתי שאני כזה. פעם ראשונה שקלטתי עד כמה אני גזען היתה בתחנת הרכבת בבולטימור. פירסט טיים אין דה ארצות אוף דה ברית, יורד מהרכבת, רץ עם המזוודה לשירותים, מת להשתין.
נסגרת הדלת, אני מתייחד עם המשתנה התקינה היחידה בתחנה. נפתחת הדלת, מרגיש צל ענק מעלי, מסתובב אחורה בחצי מבט. שני כושים ענקים, כל אחד בגובה של כדורסלן וברוחב של מגרש כדורסל. עכשיו אני באמצע, אלה מאחורי שותקים, נראים כמו שתי ממותות שוחרות רע.
אני מתחיל לתכנן דרכי הימלטות, מדמיין איך ברגע שהימני מוציא את הסכין אני בועט בו כמו שלמדתי בטירונות יחידה, מהמם את השני במכה שטוחה לגרוגרת, תופס ת'מזוודה ועף החוצה. לאט לאט, אחרי כמה דקות של שקט מתוח, אני מסיים את עסקיי האינטימיים, סוגר את החנות, מסתובב באיטיות, לוקח את המזוודה ופוסע בנון-שלנט החוצה. מאחורי הגב אני שומע- "הב א נייס סטיי אין בולטימור, הופ יו'ל לייק איט היר".
המרוקאית הזקנה, הרוסיה המבוגרת, המוכר הגרוזיני
עכשיו, מאז הרגע ההוא, זה התחיל לקרות בתדירות הולכת וגוברת, גם בארץ – רואה מרוקאית זקנה עומדת לידי בתור וצועקת על המוכרת, חושב למה הביאו אותם הנה, אם שם כולם היו בסחבקיה מטורפת עם המלך.
קולט את הרוסיה המבוגרת עם השקיות בסופר שרודה במוכר של הדגים כאילו אין מחר, חושב שזאת עכשיו מוציאה את כל התסכול שלה על זה ששם היתה מהנדסת טילים ופה היא סתם אישה עם שקיות (נשארו שם מהנדסי טילים או שכולם עברו הנה?). הולך בבן יהודה, עובר מול חבורת אמריקאים באיזה "תגלית" או משהו, ישר בא לי להוריד עליהם איזה לום, שיפסיקו לדבר מהאף, ולצעוק אומייגוד על כל שטות.
נכנס למכולת, בא אלי המוכר הגרוזיני הג'ינג'י (ההוא שנראה כמו ג'ינג'י מ"זבנג" רק שתי מטר גובה וגופיה שהשערות מטפסות מעליה), אני עושה פרסה וחומק באלגנטיות. בורח מהמכולת, עוברים לידי שני אתיופים בקפוצ'ונים שחורים, מסתכלים עלי, מסתכל עליהם, לא קורה כלום, ממשיך ללכת בתחושה שהרווחתי את חיי מחדש.
צילום: Shutterstock
מבין על מה אני מדבר? אל תגיד לי שאין לך מושג. כולנו גזענים. כולנו מסתכלים על מי ששונה מאיתנו ומיד מתעורר שם איזה ניצוץ של חשד. אפילו למחבקי עצים הטבעונים שמגדלים באובב על הראש ולובשים בתור פונצ'ו את המגבת פלנל שהתאילנדים בקיבוץ זרקו, אפילו להם יש דעות קדומות. תאמין לי, תשאל גם את זהבה גלאון ודב חנין, איפשהו מתחת לכל המעטה הזה, תמצא שם איזה טיפת סטיגמה.
אנחנו לא באמת גזענים עד הרגע שבו אנחנו נכנעים
רגע, עכשיו אתה מתחיל לתת תירוצים למה הדעות הקדומות נכונות ולמה זה בסדר לא להרגיש נוח. הערבים רוצים להרוג אותנו, הדוסים לוקחים לנו את הכסף, הרוסים לוקחים לנו את העבודות בתכנות, והתימנים לוקחים לנו את הכוסיות. תרביץ גבר, תרביץ. למה לא. אז מה אתה אומר? גזען או לא גזען? בטח גזען. אחושילינג גזען ואין מה לעשות עם זה.
אז זהו, שיש. היכולת שלנו לקחת את הפחד הבסיסי מהאחר והשונה, התכונה הדפוקה הזו שחנן אותנו בה הטבע, להתנגד ולנהוג בכל אדם כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו, היא מה שהופך אותנו לבני אדם.
עםן הגזענות והנטייה המיידית להדבקת התגיות שטבועות בנו, אפשר להתמודד. זה עניין של החלטה. צריך לעבוד עם עצמנו ועל עצמנו כדי שזה יקרה. אנחנו לא באמת גזענים עד הרגע שבו אנחנו נכנעים. מי שסירב להשכיר לאתיופים דירות בקרית מלאכי- פשוט נכנע.
עברנו כבר איזה שלב או שניים באבולוציה
הטבע האנושי אומר לך לפחד מהשונה כי הוא איום עליך. מצד שני, עברנו כבר איזה שלב או שניים באבולוציה. לאפליה כנגד האתיופים במדינת ישראל אין מחילה. ינסו אנשים כמה שינסו, הסיבה היחידה, האמיתית והשורשית בגללה אנשים לא רושמים את הילד שלהם לגן עם אתיופים, או מסרבים להשכיר להם דירות, או מונעים מהם כניסה למועדון, או נמנעים מלקבל אותם לעבודה, הסיבה היחידה לזה היא פשוט כניעה לאינסטינקט המיידי להירתע מהשונה. ואסור לנו להאשים "את המדינה" בזה – זה קל מדי.
המדינה אולי אשמה בכך שריכזה את האתיופים בגטאות במקומות שהיו גם ככה מוחלשים, במקום לשכן אותם באזורי איכות. המדינה אולי אשמה בכך ששפכה כמויות אדירות של כסף על מתן פתרונות לרגע במקום ליצור תשתית לצמיחה עבור מאה שלושים אלף איש. מאה שלושים אלף איש, שמתוכם רובנו יכולים לציין רק שמות של כדורגלנים, שתי זמרות, כוכבת ריאליטי אחת ואולי רץ מרתון.
אבל אי אפשר להאשים את המדינה בכך שחלק גדול מאזרחיה לא רואים שום דבר פסול בכניעה לאינסטינקט החייתי העלוב של שנאת הזר והשונה. העובדה שהפרדה גזעית הופכת לנורמה היא אשמת כל מי שרואה ולא מדבר, ולא נזעק.
אסור לשתוק
בשבוע הבא ייצא הציבור הישראלי לזעוק את זעקת הכאב של הקהילה האתיופית.
ההפגנה, שתהיה בגן מאיר בתל אביב, היא ההזדמנות שלנו להראות שאנחנו לא חיות. שאנחנו מסוגלים לראות דרך צבע העור, ולהגן על שוויון הזכויות הבסיסי שחייב להתקיים כאן. מי שעדיין מחשיב את עצמו אדם, שרוצה שיתייחסו אליו כאדם, חייב לבוא ולתמוך.
ההפגנה הזו היא הזדמנות להוכיח שעוד לא איבדנו את הראש לגמרי. שאנחנו מסוגלים להפריד בין טוב לרע ושאנחנו לא נותנים לטבע להפוך אותנו לאויבים מיידיים. מי שיכול למצוא לי סיבה אחת טובה באמת למה "מגיע" לאתיופים לסבול מזלזול ואפליה שיקום. אין שום סיבה אמיתית לזה, חוץ מהעובדה שמישהו עושה את זה כי הוא יכול, כי הוא מרגיש שזה יכול לעבור בלי שיקרה לו משהו. התפקיד של הציבור הנאור בארץ הוא להודיע לגזענים האמיתיים, שזה אסור.
צריך לזכור שלחנך עם לנורמות חדשות זה עניין מאד פשוט. לפני שישים שנה שחורים ברצות הברית היו נוסעים בצד האחורי של האוטובוס, משתמשים בבתי שימוש לשחורים בלבד והיו לומדים בבתי ספר לשחורים בלבד. לפני שלושים שנה היו קוטפים כאן פרחי בר, כולם נסעו בלי חגורות בטיחות ואנשים היו יורקים ברחוב.
העם הזה צריך להציב לעצמו את הגבולות ולא לחכות למבוגר האחראי. בהפגנות ההתעוררות אנחנו נציב את הגבול לגזענות. חשוב שתהיו שם. חפשו בפייסבוק "סוף פסוק לגזענות", תאשרו הגעה ותפיצו לחברים.
בשם הילדים שלכם – תודה.
צילום: Shutterstock