יש אנשים שטוענים שפרידה מבן זוג היא חוויה קשה ומכאיבה יותר ממוות של אדם אהוב. והם צודקים, לפחות בחלק מהמקרים. שהרי מוות הוא חלק בלתי נשלט ובלתי נפרד מהחיים. פרידה כואבת היא לרוב תוצאה של התנהגות חסרת כבוד או סתם זלזול ברגשות הצד השני והיא לא מוכרחה לפגוע כל כך.
עוד ב- Onlife
- איך הנשים הפכו להיות האשמות בהטרדתן המינית?
- איפה עובר הגבול בין נענוע תינוקות לטלטול מסוכן?
- לפני כמה שנים ישבתי בבתי קפה, היום אני ענייה.
אני עצמי כבר חוויתי פרידות כל כך טראומתיות, שיום יבוא ואספר לנכדים שלי על החלאה ההוא שיצא איתי כמה חודשים ושכח לציין שיש לו חברה, או על הדביל שזרק אותי כי לא הסכמתי לעשות את הדבר הזה במיטה, שכל הגברים כל כך אוהבים ורוב הנשים מתעבות.
ולא רק אני: מקרוב ראיתי חברות טובות מתרסקות לאלפי רסיסים אחרי שהחבר שלהן נתפס בוגד בהן, חוטפות התמוטטות עצבים בגלל בחור שנעלם בלי להותיר סימנים ועוד עשרות תרחישי זוועה שיום אחד בטח אאגד בספר רב מכר ואדפטציה לסרט הוליוודי.
פרידה יותר קשה מלידה – ובלידה לפחות יש אפידורל
אבל פרידות הן משהו שכולנו חווים בשלב כזה או אחר של חיינו, ואם לא על בשרנו, אז לפחות על בשרם של אלה שחייהם מתועדים בליווי צמוד, בחסות הצהובונים והפפראצי.
אני לא יכולה להעלות על דעתי איך זה בטח מרגיש, להיות כוכבת בינלאומית שחוותה בגידה צורמת וכעת צריכה להתמודד גם עם סיקורים יומיומיים בכלי התקשורת, לצד הערות נבזיות של רכילאים מרושעים.
זה נשמע לי קשה יותר מלידה, ולפחות בלידה יש אפידורל. במקרה הזה, אין שום דבר שיכול לטשטש את הכאב והפגיעה, למעט אולי כמויות מוגברות של אלכוהול.
אז אני לא יכולה להגיד שההתנהגות של דמי מור, למשל, מפתיעה אותי. כמה חודשים אחרי שבעלה, אשטון קוצ'ר, נתפס בוגד בה עם איזו פרגית בת עשרים, היא מפגינה סימני הידרדרות שכוללים רזון קיצוני על גבול האנורקסיה והשבוע, גם אשפוז בבית החולים.
היחצנים שלה טוענים שמדובר בסך הכל בתשישות, אבל כולנו יודעים את האמת המצערת: אשטון פשוט ריסק לה את הלב. והיא לא היחידה.
גם סיל, שאשתו בשש השנים האחרונות, היידי קלום, זנחה אותו לאנחות לפני שבוע, הולך ומספר לכל מי שמוכן לשמוע כמה הוא עצוב ומתקשה להתמודד ורוצה אותה בחזרה.
ושניהם מזכירים לי את תקרית ליהיא גרינר מהשנה שעברה, כשחתיכי שלה דילג ממנה לאיגי וקסמן ואפילו לא טרח להגיד לה שלום באיזה אירוע – המונולוג חסר המעצורים שסיפקה למצלמות של גיא פינס הספיק כדי להבין שזה לא שהיא טיפשה, היא פשוט שבורת לב.
צריך לדעת להיפרד, באלגנטיות, בקלאס
יש רק דבר אחד שהסלבז האלה לא מבינים: כשמישהו זורק אותך או מאלץ אותך לסיים את היחסים, יש שתי דרכים להתמודד עם העסק הלא נעים הזה – לכאוב, להתייפח ולצלול לדיכאון קליני בינך לבין עצמך, וכלפי חוץ לשדר קוליות שתעביר לצד השני מסר שלא יכול להשתמע לשתי פנים – אני בסדר גמור בלעדיך, תזכיר לי מי אתה בכלל?
האפשרות השנייה היא להוריד את כל החומות ולתת לרגשות שלך להשתלט עליך. להראות לכל העולם שאתה שבר כלי. בדרך כלל, מה שעובר לך בראש ברגעים כאלה, היא המחשבה "לא אכפת לי, שהוא/היא יראו מה הם עשו לי".
זה מובן ואנושי, אבל האפקט של ההתנהגות הזו משולה לאפטר שוק של רעידת האדמה. אחרי כמה זמן, היציבות חוזרת לחייך, הלב מחלים ומתאחה, הקרקע שוב יציבה מתחת לרגליים, אבל ההשפלה הציבורית שסידרת לעצמך תמשיך ללוות אותך לנצח.
כי גם להיפרד כראוי צריך לדעת – באלגנטיות, בקלאס, עם פאסון שמשדר לכל העולם שאתה ממש בסדר. אחרת, תמיד יזכרו לך את התקופה ההיא, כשההוא עזב אותך והתפרקת לחתיכות מול כולם.
תראו את ג'ניפר אניסטון למשל – בראד פיט בגד בה עם אנג'לינה ג'ולי ונטש אותה, אבל היא מעולם לא אמרה מילה על העניין, מעולם לא יצאה לנקום. היא ידעה אז את מה שדמי מור וחבריה צריכים להבין: הנקמה הכי טובה היא להמשיך הלאה בחייך.
אז אני פונה כאן לדמי, סיל ושאר חברי מועדון הלבבות השבורים: קחו את עצמכם בידיים. זה בסדר להיפגע ולכאוב, מותר לבכות ולהתגעגע או לפתח שנאה עזה כלפי הצד השני, אבל אל תתנו לכל העולם לשוטט לכם בין הקרעים של הלב.
להתאשפז בבית חולים בגלל שבעלך בגד בך? בחייאת, דמי, את יכולה למצוא תחליף לפריטי בוי החלקלק והמכור לטוויטר הזה בתוך שלוש שניות. שמשי דוגמה לכולנו והראי לנו שגם פרידה היא לא סוף העולם. ולמען השם, לכי לאכול איזו פחמימה. אני מבטיחה שהעולם ייראה הרבה יותר טוב אחר כך.